​נתינה 

 

 

 נתינה -לא תמיד היה לי קל ופשוט להיות בנתינה.וגם בקבלה.פעם הרגיש לי מאוד מוזר לקבל ללא תמורה.

תמיד חשדתי שיש שם משהו שעומד מאחורי הרצון של האחר לתת,שעוד רגע תתגלה האמת והאדם שנתן לי משהו ידרוש ממני בחזרה תמורה בדרך זו או אחרת.וככה התנהלתי לי בעולם בפחד, חשדנות וחוסר יכולת לקבל ולתת ללא רגשות אשם או בושה.

הרבה שנים והרבה תהליכים עברתי עם עצמי כדי שאוכל בכלל לכתוב על הנושא הזה. והחלטתי לכתוב עליו כי לאחרונה אני מקבלת הרבה שיקופים ושיתופים מאנשים שקוראים את הפוסטים שלי ומקבלים השראה ומשתפים אותם עם אחרים באופנים שונים (אפילו בחוגי קריאה מסתבר...).

 

אני ממש מרגישה שבשנים האחרונות עברתי תהליך של הסרת האשמה, הבושה והפחד מנתינה ומקבלה.שמתי לב שפעם כשהייתי נותנת משהו למישהו כביכול ללא תמורה, בתוך תוכי היה איזשהו רצון לקבל בחזרה משהו. רק שלא תקשרתי את הרצון הזה ובגלל שלא תקשרתי הרבה מאוד פעמים התאכזבתי והתכווצתי, ונשבעתי לעצמי שזאת הפעם האחרונה שאני נותנת משהו ללא תמורה לאדם הזה.ואז זה לקח אותי לקיצוניות השניה - לתקופה מסויימת הפסקתי לתת דברים ללא תמורה. לכל דבר היה מחיר. לא רציתי לקבל כלום ללא תמורה וגם לא לתת כלום ללא תמורה. להכל היה מחיר, מטרה וסיבה.

 

לאט לאט עם השנים, משהו בי התרכך והסכים להתמסר לתנועה של קבלה ושל נתינה.היה זה בערך לפני 4 שנים שחבר קרוב אמר לי "מלינה, את צריכה ללמוד לקבל עזרה".זה התחיל מללמוד לקבל עזרה, ולא להגיד ישר "לא אני מסתדרת לבד" וזה המשיך ללמוד גם לבקש עזרה מבלי לפחד שהאדם השני יפרש את בקשת העזרה שלי כחולשה או כחוסר יכולת שלי. וזה תהליך שאני עדיין נמצאת בו וכל הזמן חוקרת באופן מודע כשהזדמנות לקבל משהו מגיעה אלי.

 

ולגבי הנתינה - זה גם תהליך. הרבה יותר קשה ומורכב שכרוך בהמון שחרורובהרבה אמונה.זה התחיל בדיוק לפני שנה כשאפשרתי כמה פעמים לאורחים מחו"ל שלא הכרתי להתארח אצלי בחדר בעודי נמצאת בבית (בתמורה לתשלום סמלי אמנם, אבל בעיקר בתמורה להסרת המון פחדים ומחסומים שקשורים לחוסר אמונה בעיקר בגברים). זה המשיך בפסח האחרון בו התארחו אצלי בבית שוב אורחים מחו"ל שלא הכרתי ואני בנתיים הייתי בסיני והייתי בחוסר שליטה מוחלט על האירוח שלהם.

והנה שוב, לפני מספר שבועות אירחתי בביתי אורח מחו"ל שהכרתי רגע לפני כן בפסטיבל, בזמן שהייתי בביתי וגם בזמן שלא הייתי.אבל הפעם זה היה שונה.הפעם הפחד לא היה נוכח וגם לא רציתי ולא ביקשתי דבר בתמורה לאירוח.למרות שעלו בי כל מיני מחשבות וחששות למינהן, הן היו קטנות והתמוססו די מהר כשהמשכתי לעסוק ביום יום ולא במחשבות עצמן.

 

והאמת, שבמקום לפחד ולחשוש מה יקרה עם האורח שמתארח אצלי ללא תמורה, במקום לעסוק במה הוא יחשוב וירגיש ומה אני חושבת ומה אני מרגישה, זה היה לי ממש נעים ופתח לי ממש את הלב.

אז נכון שהוא הודה לי וזה היה לי נעים לשמוע את ההודעה שלו אחרי שנסע, אבל גם אם לא היה שולח הודעה הרגשתי שנתתי לו להתארח בביתי כי זה היה הדבר הנכון ביותר עבורי לעשות.

 

היום אני יודעת שהסיבה לאופן שבו התייחסתי לקבלה ולנתינה ללא תמורה בתחושות של אשמה ופחד נעוצה בחינוך שקיבלתי, בסביבה בה גדלתי, ובעיקר באופן שבו החברה שלנו נוהגת לתת ולקבל. וכי המקום שממנו היום אני נותנת הוא מתוך מקום של שפע הרוצה להפוך להיות עוד שפע. זה לא בהכרח אומר שלא תיהיה תמורה. לפעמים לנתינה יש תמורה חומרית בדמוי מספרים המסמלים כסף, ולפעמים לנתינה תיהיה תמורה בדמוי תחושה של מלאות, אהבה ואושר אינסופי.

 

מסכמת במשפט ששמעתי מקטע וידיאו של טוני רובינס העוסק באושר ובדיכאון:

"אם אני ואתם מהיום הזה והלאה נהיה מאושריםזה דורש שני דברים:צמיחה ונתינה"