הצל שלי - המכשפה

בפורים האחרון החלטתי להוציא אל האור את הצל שלי - המכשפה.

כשאני כל כולי ברגע, אני שוכחת להצטלם ולכן אין לי תמונה שלי בתחפושת המכשפה.

אבל זה בדיוק העניין עם תחפושת הצל הזו. נכנסתי אל הדמות כל כך עמוק שממש לא היה לי חשוב איך אני נראית ומה אנשים חושבים, אלא איזה מסר אני הולכת להעביר עם הדמות.

למכשפה שאני קוראים גריזלדה והיא הסתובבה עם הבת שלה לפת (שזאת יובלי שלי) וחיפשה את בעלה גרגמל בכל ממלכת השמבאלה כדי שיוכלו ביחד לתפוס דרדסים ולאכול אותם. ובאמת שהיא חיפשה. בכל הפסטיבל. ולא מצאה אפילו דרקולה, שטן או כל דמות שקשורה אל החושך בשום מקום. היו המון חדי קרן, פיות, אלים, אלות, נסיכים, נסיכות, גיבורי על, פרחים, פרפרים, נצנצים והמון אנשים יפים שהתחפשו למי שהם חושבים שהם או למי שהם היו רוצים להיות. אבל אני חיפשתי לי שותפים לפשע, מישהו שיעזור לי קצת להפיץ חושך ואפלה. להאיר לאנשים עם פנס על כל המקומות החשוכים והאפלים שלהם ולפזר קצת חושך בין כל יצורי האור. וממש היה לי קשה למצוא. כולם רק רצו להיות יפים ויפות, מושכים ומושכות ולהראות לכולם איך הכל ממש בסדר, שמח כיף, צבעוני וקסום.

 

ובפנים?מה קורה בפנים?

 

כבר תקופה ארוכה שחברים ותלמידים פונים אלי ומשתפים אותי בחושך הזה בו הם נמצאים. באיזושהי תקיעות, בתחושה שאין דרך מוצא ואין ממש פתרון לשום בעיה חוץ מהדרך המוכרת והידועה שהובילה אותם לרגע הנוכחי של השיחה.

ואני רואה אותם, וגם את אלה שלא פונים אלי ורק עוברים לרגע בדרכי. אני רואה את כל האפלה, את הבלבול והעיוורון והחיפוש אחר פתרונות של קסם בדמוי חומרים משני תודעה או כל פתרון מהיר אחר שיצור שינוי מידי ויביא איזשהו ריפוי או תרופה. אני רואה אותם ומזדהה, כי גם לי היתה תקופת חיים כזו, בצד האפל. גם לי היו תקופות שהייתי קמה בבוקר ורק מחכה שיסתיים היום ואוכל לשבת מול המסך ולבהות בתוכנית הטלוויזיה האהובה עלי. חיה מפרק לפרק של סדרת חיים של מישהו אחר. מרעילה את הגוף שלי במזון מתועש ומהונדס ומחכה למסיבות כמו פורים לשתות עד כדי שכחה ואובדן שליטה רק כדי לא להרגיש. רק כדי לא להרגיש כמה שהחיים שלי אז היו חשוכים ורדומים. כמה הזנחתי את גופי ואת נפשי. כמה לא הבנתי או ידעתי שיכול להיות אחרת, אם רק אבחר לגשש את דרכי באפלה בנתיב הנכון. התמזל מזלי ובאותה תקופה חשוכה של חיי הייתי בעיצומו של קורס מורי היוגה הראשון שלי ונחשפתי לפילוסופיה של היוגה ושל הבודהיזם והתחלתי אט אט לתרגל את העקרונות של הבודהיזם ובהמשך גם את היאמות והניאמות של היוגה.

והגוף שלי כאב, את הכאב של הנפש הפצועה שלא קיבלה חום ואהבה במשך שנים רבות. הכאב היה כל-כך חזק שהוא שיתק אותי מלתרגל אסנות של יוגה ובתור התחלה נאלצתי לתרגל רק מדיטציה ותרגולי נשימה. הגוף שלי, שהיה בשבילי הכלי דרכו אני יכולה להביע את עצמי, פתאום בגד בי, ונותרתי כמעט ללא יכולת הבעה.

ורק אז, מתוך המקום הכי חשוך ואפל של חיי, התחלתי ללכת בנתיב חדש. עזבתי את כל המוכר והידוע. את הדירה השכורה היפה ברמת אביב, את בן הזוג האהוב שהיה בשבילי כמו משפחה הכי קרובה, ואת כל מקומות העבודה בהם לימדתי בתל-אביב וטסתי לניו-יורק לקורס מורי יוגה מתקדם.

 

הדבר העיקרי בתהליך הריפוי שעברתי שם במהלך הקורס, אשר מלווה אותי עד היום, הוא היכולת לבטא את עצמי לא רק דרך הגוף. היכולת לבטא את עצמי בשירה, ואז בהמשך גם בדיבור ובכתיבה, והיכולת פשוט לבטא רגש וכאב דרך בכי. רק בדיעבד הבנתי כמה שהבכי, וההתמודדות עם הכאב והמחשכים של הנפש תרמו לריפוי ולהחלמה של הגוף. כשחזרתי מניו-יורק וכל כאבי חלפו הצלחתי גם לבצע תנוחות יוגה מתקדמות שחשבתי שמעולם לא אצליח לבצע. אולם גם אז נכנסתי לסחרחרה נוספת של אור בתוך חושך שבסופה נכנסתי להריון, התגרשתי והפכתי לאם חד הורית שמגדלת את הבת שלה רוב הזמן לבד. אבל זה כבר לא היה אותו הדבר, היו לי כלים חדשים איתם הרמתי את עצמי מתוך המחשכים. גם כשישבתי עם עצמי בהריון מול תכניות בישול בטלוויזיה ובכיתי, ידעתי בתוכי שאני רק מגששת באפלה אבל אני בנתיב הנכון.

 

והיום מיד כשעולה איזשהו רגש חזק שמתחיל לבעבע בתוכי ויכול להוריד אותי למטה, אני פוגשת אותו, מתבוננת בו וחוקרת אותו בתנועה, בשירה, בנשימה, בכתיבה, במגע. והוא מתמוסס ואתו מגיעה תחושה של נעימות בגוף ואתה גם כל חווית החיים נראית שונה ואיתה גם המציאות שסביבי משתנה.

אני יודעת ומודעת לכל הצדדים האפלים שלי כבת אדם ולחלק גדול מהם אני גם לא מודעת. אני יודעת ומודעת לרגשות ולתחושות שהנוכחות שלי יכולה לעורר אצל אחרים הקרובים והרחוקים ממני.ואני בוחרת להתמודד ולא לברוח. להרגיש את הכאב, להסתכל לנחש בעיניים ולא לפחד ממנו. להיות נוכחת גם באור וגם בחושך. גם בשמחה וגם בעצב. ולחיות מתוך מודעות כי לא זה קיים ולא זה קיים.

מתוך מודעות שהכל משתנה ובר חלוף.

הכל מלא וחסר משמעות בו זמנית ואלה בסך הכל חיים.