​נתינה   ​

 נתינה -לא תמיד היה לי קל ופשוט להיות בנתינה.וגם בקבלה.פעם הרגיש לי מאוד מוזר לקבל ללא תמורה.תמיד חשדתי שיש שם משהו שעומד מאחורי הרצון של האחר לתת,שעוד רגע תתגלה האמת והאדם שנתן לי משהו ידרוש ממני בחזרה תמורה בדרך זו או אחרת.וככה התנהלתי לי בעולם בפחד, חשדנות וחוסר יכולת לקבל ולתת ללא רגשות אשם או בושה.הרבה שנים והרבה תהליכים עברתי עם עצמי כדי שאוכל בכלל לכתוב על הנושא הזה. והחלטתי לכתוב עליו כי לאחרונה אני מקבלת הרבה שיקופים ושיתופים מאנשים שקוראים את הפוסטים שלי ומקבלים השראה ומשתפים אותם עם אחרים באופנים שונים (אפילו בחוגי קריאה מסתבר...). אני ממש מרגישה שבשנים האחרונות עברתי תהליך של הסרת האשמה, הבושה והפחד מנתינה ומקבלה.שמתי לב שפעם כשהייתי נותנת משהו למישהו כביכול ללא תמורה, בתוך תוכי היה איזשהו רצון לקבל בחזרה משהו. רק שלא תקשרתי את הרצון הזה ובגלל שלא תקשרתי הרבה מאוד פעמים התאכזבתי והתכווצתי, ונשבעתי לעצמי שזאת הפעם האחרונה שאני נותנת משהו ללא תמורה לאדם הזה.ואז זה לקח אותי לקיצוניות השניה - לתקופה מסויימת הפסקתי לתת דברים ללא תמורה. לכל דבר היה מחיר. לא רציתי לקבל כלום ללא תמורה וגם לא לתת כלום ללא תמורה. להכל היה מחיר, מטרה וסיבה. לאט לאט עם השנים, משהו בי התרכך והסכים להתמסר לתנועה של קבלה ושל נתינה.היה זה בערך לפני 4 שנים שחבר קרוב אמר לי "מלינה, את צריכה ללמוד לקבל עזרה".זה התחיל מללמוד לקבל עזרה, ולא להגיד ישר "לא אני מסתדרת לבד" וזה המשיך ללמוד גם לבקש עזרה מבלי לפחד שהאדם השני יפרש את בקשת העזרה שלי כחולשה או כחוסר יכולת שלי. וזה תהליך שאני עדיין נמצאת בו וכל הזמן חוקרת באופן מודע כשהזדמנות לקבל משהו מגיעה אלי. ולגבי הנתינה - זה גם תהליך. הרבה יותר קשה ומורכב שכרוך בהמון שחרורובהרבה אמונה.זה התחיל בדיוק לפני שנה כשאפשרתי כמה פעמים לאורחים מחו"ל שלא הכרתי להתארח אצלי בחדר בעודי נמצאת בבית (בתמורה לתשלום סמלי אמנם, אבל בעיקר בתמורה להסרת המון פחדים ומחסומים שקשורים לחוסר אמונה בעיקר בגברים). זה המשיך בפסח האחרון בו התארחו אצלי בבית שוב אורחים מחו"ל שלא הכרתי ואני בנתיים הייתי בסיני והייתי בחוסר שליטה מוחלט על האירוח שלהם.והנה שוב, לפני מספר שבועות אירחתי בביתי אורח מחו"ל שהכרתי רגע לפני כן בפסטיבל, בזמן שהייתי בביתי וגם בזמן שלא הייתי.אבל הפעם זה היה שונה.הפעם הפחד לא היה נוכח וגם לא רציתי ולא ביקשתי דבר בתמורה לאירוח.למרות שעלו בי כל מיני מחשבות וחששות למינהן, הן היו קטנות והתמוססו די מהר כשהמשכתי לעסוק ביום יום ולא במחשבות עצמן. והאמת, שבמקום לפחד ולחשוש מה יקרה עם האורח שמתארח אצלי ללא תמורה, במקום לעסוק במה הוא יחשוב וירגיש ומה אני חושבת ומה אני מרגישה, זה היה לי ממש נעים ופתח לי ממש את הלב.אז נכון שהוא הודה לי וזה היה לי נעים לשמוע את ההודעה שלו אחרי שנסע, אבל גם אם לא היה שולח הודעה הרגשתי שנתתי לו להתארח בביתי כי זה היה הדבר הנכון ביותר עבורי לעשות. היום אני יודעת שהסיבה לאופן שבו התייחסתי לקבלה ולנתינה ללא תמורה בתחושות של אשמה ופחד נעוצה בחינוך שקיבלתי, בסביבה בה גדלתי, ובעיקר באופן שבו החברה שלנו נוהגת לתת ולקבל. וכי המקום שממנו היום אני נותנת הוא מתוך מקום של שפע הרוצה להפוך להיות עוד שפע. זה לא בהכרח אומר שלא תיהיה תמורה. לפעמים לנתינה יש תמורה חומרית בדמוי מספרים המסמלים כסף, ולפעמים לנתינה תיהיה תמורה בדמוי תחושה של מלאות, אהבה ואושר אינסופי. מסכמת במשפט ששמעתי מקטע וידיאו של טוני רובינס העוסק באושר ובדיכאון:"אם אני ואתם מהיום הזה והלאה נהיה מאושריםזה דורש שני דברים:צמיחה ונתינה"​

האם בקשת סליחה מהגוף שלך השנה? 

 יום כיפור הסתיים ואני רוצה לשתף אתכם בפוסט שכתבתי לפני שנתיים ביום כיפור - סליחה לגוף שלי. קוראת אותו היום ומבינה שעברתי דרך מדהימה בשנתיים האחרונות במערכת היחסים שלי עם הגוף שלי,  בחיבור ובאהבה אליו.מרגישה צורך לשתף אותו לכל מי שרוצה להתחבר יותר אל הגוף השנה. "השנה אני רוצה לבקש סליחה מהגוף שלי.מהבית של הנשמה שלי.אוסף העצמות, השרירים, הגידים, הורידים, הנימים וכל התאים שביחד מרכיבים את מי שאני בעולם הפיזי.סליחה על כל הפעמים שלא הקשבתי לך והמשכתי בתרגול למרות העייפות.סליחה על כל הפעמים שלא היה לי זמן להניע אותך ולמתוח אותך כמו שאתה אוהב.סליחה על כל הפעמים שלא נחתי מספיק, שלא עצרתי לשבת ושלא הלכתי לישון מוקדם.סליחה על הפעמים שישבתי יותר מדי שעות מול המחשב, אני כבר יודעת שאתה לא אוהב את זה.סליחה על כל הפעמים שהיית צמא למגע ולא הייתי קשובה אליך, ומנעתי אותו ממך.סליחה על כל המזון המיותר שהכנסתי אליך, על מזון שהפריע לך להמשיך ולתפקד בנעימות במהלך היום והלילה.סליחה על פעמים שלא הזנתי אותך מספיק, שלא שתיתי מספיק.סליחה על פעמים שאכלתי דברים שלא טובים לך רק בגלל שהם טעימים.סליחה על פעמים ששתיתי דברים שלא גרמו לך להרגיש טוב.סליחה על פעמים שלא נשמתי מספיק, סליחה על פעמים שנשמתי במכוון הרבה בכדי לשחרר מתוכי דברים מן העבר.סליחה על פעמים שלא ציחצחתי שיניים לפני השינה כי הייתי עייפה מדי.סליחה על העייפות המצטברת וסליחה מהראש שגרמתי לו לחשוב הרבה ולדבר הרבה.מבקשת סליחה מהלב שלי על שלא אהבתי מספיק וסגרתי אותו לעיתים.  וסליחה שכאבת כשכבר בחרתי לפתוח אותך ולחשוף אותך.סליחה גוף אהוב שלי.אני סולחת לך על כל הפעמים שהודעת לי שהיום אנחנו נשארים בבית ולא הולכים לשום מקום.אני סולחת לך על שאתה לא רואה טוב כמו פעם (ותודה לעדשות המגע).אני סולחת לך על שאתה כבר לא יכול לרקוד שעות כמו פעם מבלי להתעייף.ואני מודה כל יום על שיש לי גוף להתעורר איתו כל בוקר.לחבק באמצעות זרועותי את הילדה שלי ולנשק אותה באמצעות שפתי.מודה לגוף שלי שבאמצעותו אני מתפרנסת, ומלמדת נשמות אחרות כיצד להתייחס לגוף שלהן.מודה לאוזניים שיודעות לשמוע צלילים מופלאים.מודה למיתרי הקול ולכל תיבות התהודה שבי על הצלילים שהם יודעים להפיק.תודה לאצבעות, שיודעות להקליד, לפרוט, לסרק את השיער, לערבב כפית של דבש וללטף"     "I Love YouI'm SorryPlease forgive meI thank you"  

​עלילות מלינה במושב שבוע #1  ​

יובל נרדמה הערב מוקדם. ככה זה מאז שאנחנו קמות כל יום ב 6:15.אני צריכה להספיק לארגן לה אוכל לבית הספר ולי אוכל לכל היום ולהספיק להסעה לבית הספר. יובל ממש ממש נהנת ללכת לבית הספר, זה מרגש אותה והיא חוזרת משם עם סיפורים מדהימים. רק לחשוב שלפני כמה חודשים היא כל-כך פחדה מהרגע הזה בו תעלה לכיתה א'.אז יצאתי החוצה לתלות מגבת שנרטבה במתלה הכביסה, ופתאום ראיתי אותו מחייך אלי וזוהר ~ הירח ~ ולידו כמה כוכבים. ונדהמתי שזה הנוף מהבית שלי.נוף של שמים פתוחים וזוהרים.קצת לפני כן צפינו יחד בשקיעה יובל ואני מהערסל שתלוי לנו בגינה, ודמיינתי לי איך היא תראה כשאסיים לסדר אותה. בצהריים בדרך חזרה מהעבודה החדשה שלי בכרכור (צפו להפתעות ועדכונים) עברתי בגינה של נמרוד לקנות לנו קצת ירקות אורגניים. בבוקר היתה לנו פגישת עבודה מרגשת בבית קפה הצבי בפרדס.בפגישה הזו ישבתי עם אנשי שיווק ומדיה מדהימים שהם חברים שלי, ועם אחד ממנחי הסדנאות והטקסים המוכשרים והמדהימים שיש בארץ ובעולם, שהוא בשבילי כמו אח ומשפחה. הרגשתי ממש בבית ובהודיה ענקית על הזכות שיש לי להיות חלק ממשהו גדול באמת.אתמול בערב אבא שלי בא לבקר אותנו, והיה לי רגע זמן לעצמי. אז למרות העייפות והתשישות מהעבודה מול המחשב כל היום, יצאתי בערב לרקוד באקסטטיק בעין שמר. הלב שלי שמח כלכך לפגוש אנשים אהובים ומתוקים שהם חברים שלי כבר כמה שנים ממעגלים שונים. הגוף שלי שמח כלכך לרקוד ולזוז, כמו שהוא רוצה, בלי לחשוב, בלי כיוון, בלי סיפור.כשהריקודים הסתיימו נשארתי לדבר קצת עם חבר ולבלות עוד רגע של יחד ושקט לילי.עלתה לי שם תהייה ברגע הנעים והקרוב שחווינו. איך זה שבעצם יש כלכך הרבה משמעות להכל, ובעצם אין משמעות לכלום. אם אני לא המחשבות, הרגשות והתחושות שלי, אז איך זה שבכל זאת הרגע הזה שחווינו שם יחד מחוץ לסטודיו, כנראה יחרט בזיכרון שלי לנצח. אם הכל זמני וחולף ואם הכל זה רק סיפור, אז מה ברגע ההוא בכל זאת יגרום לו להשאר.ואין לי באמת תשובה. ואולי כי היתה שם חוויה של קרבה ואינטימיות והרגשתי איך הלב של שנינו פתוח, ואין לנו לרגע צורך במחסומים ובהגנות ויכולנו פשוט להיות.מה שאני כן יודעת בוודאות הוא שהכל זמני וחולף. עד לפני קצת יותר מחודש הייתי ביאוש מטורף כשלא מצאתי בית כאן באזור פרדס חנה. עברתי חודשיים מטורפים של נסיעות מתישות וחיפושים, אריזות, מיונים והשלה של המון קליפות ומחסומים בדרך. והנה עבר מעט זמן ואני כבר מרגישה בבית. מוצאת את עצמי כאן מרגישה שייכת לכמה קהילות שונות ולכל אחת יש לי פינה בלב. מוצאת שנעים לי להעביר זמן איכות ואינטימיות עם חברים וחברות שהכרתי כבר לפני כמה שנים בפסטיבלים ומעגלים, ופתאום אנחנו קרובים כלכך וזה נעים.ביום ראשון הקרוב אני מתחילה את המסע שלי כאן באזור, להפיץ את סגנון היוגה אותו אני מלמדת כבר 7 שנים בפסטיבלים, בסדנאות ובסטודיו שהיה לי ברחובות.וזה מפחיד ומרגש בו זמנית. ולא היה לי מספיק זמן בתוך כל סערת המעבר לפרסם שזה קורה. ואולי זה הזמן שלי לבקש קצת עזרה. לבקש ממכם שמכירים אותי כבר שנים - חברים, תלמידים, משפחה - לעזור לי להפיץ את הבשורה. אז ביום ראשון הקרוב ה - 8.9 בשעה 20:00יתקיים שיעור Lotus Flow Yoga שלי לראשונה בפרדס חנה 🤩💜✨ השיעור יתקיים ב סטודיו מתוק ועגול בחצר קסומה ושקטהברחוב אשל 18 בפרדס חנה.שיעור ניסיון בעלות של 40 ש"ח.ממש ממש אשמח לראות שם את כל חברי מהאזור.שיבואו לנוע איתי בשיעור יוגה זורם לצלילי מוזיקה מדהימה.להרשמה לשיעור מוזמנים להשאיר פרטים מטה ,או לשלוח לי הודעה לנייד054-4905774 שיהיה סופש מושלם 🙏     

רוצים לעבור איתי לפרדס חנה?

תלמידים יקרים ואהובים 💖בעבר בהווה ובעתיד.מעדכנת כי הסטודיו שלי ברחובות יסגר בסוף חודש יולי עקב מעבר לאזור פרדס חנה. בספטמבר אני עתידה לפתוח סטודיו בביתי החדש בפרדס חנה (אשר מקומו עדיין אינו ידוע וימצא ויתגלה בקרוב מאוד). המון המון תודה לכם על תקופה כה מופלאה, משמעותית ומפתחת עבורי.היה לי לעונג ללמד אתכם וללוות כל אחד ואחת מכם בדרכים שונות ומגוונות 🙏 מוזמנים להמשיך לעקוב אחרי השיעורים, הטיפולים והסדנאות אשר יתקיימו באזור פרדס חנה, ברחבי הארץ, ברחבי הפייסבוק ובסיני. מצטטת את מורתי האהובה גלית לוין: "כשצמח גדל ומתפתח וכבר אין לו יותר מקום לגדול צריך להחליף לו את העציץ". ​

אהבה בכנרת  ​

​"לא לפחד להתאהב שיישבר הלב לא לפחד בדרך לאבד" מסתבר שכולנו פוחדים להתאהב, לאבד את עצמינו בדרך, לפתוח את הלב ולהפגע. להביע פגיעות ולהיות חשופים אל מול אחרים ואל מול עצמינו ובסופו של דבר להשאר לבד. כל-כך הרבה פעמים בחיי התאהבתי, איבדתי את עצמי בדרך והלב שלי נשבר שלאחרונה המקום הזה של להתאהב מקבל אצלי בחינה מחודשת וראיה חדשה. כבר הספקתי בחיי להתאהב ולהשתגע (על באמת, אבל זה כבר סיפור אחר). להתאהב, להתחתן ולהתגרש. להפסיק להאמין באהבה למשך כמה שנים ושוב להתאהב, לאבד את עצמי, להסתובב פגועה וכואבת במשך תקופה ארוכה לחפש מאיפה באתי ולחזור בסוף תמיד להתחלה. לאחרונה הבנתי משהו חדש על התאהבות ועל אהבה, שלא רק המינד מבין, אלא גם הגוף מרגיש ומסוגל לחוש ולהכיל. ככל שאני מעניקה לעצמי יותר אהבה, ככל שאני יותר מבלה עם עצמי זמן איכות של נחת, שמחה ואהבה יש בי יותר אהבה לחלוק עם יותר אנשים בו זמנית בלי לפחד בדרך לאבד, בלי לפחד שזה יגמר ושאשאר לבד. וכשזה קורה אני יכולה למצוא בכל דבר עוד יופי. גם בכאב, בעצב ובקנאה ואז לרקוד עד שנופלת מעייפות או אהבה. בסוף השבוע הקודם הנחתי ב- Cosmic Lovers בכנרת וגם ובפסטיבל היוגה  בגן-השלושה. זה אפשר לי לקום כל בוקר ולצאת אל החיים ולנסות הכול לפני שייגמר. לשלב בין כל האהבות הכי גדולות שלי המשתלבות בזרימה טבעית בחיי - יוגה, תנועה, מגע, מוזיקה, מודעות, מיניות, טבע, חברות ואהבה. התחלתי בביקור קצר אצל אהוב בדרך אל התכנסות הקוסמיק בכנרת שמילא אותי והטעין אותי בהמון אהבה. הגעתי להנחות בערב הראשון את סדנת "חזרה הביתה" אותה אני מנחה כבר פעם רביעית במסגרת ההתכנסויות השונות של "מסעות הלב". 17 זוגות מתוקים אשר הגיעו יחד מהבית אל ההתכנסות התמסרו לשעתיים וחצי של חיבור דרך יוגה בזוגות, תקשורת ועיסוי תאילנדי. היה לי נעים ומענג לראות איך מגע אוהב פותח עוד ועוד את הלב. בבוקר יום חמישי השתתפתי בסדנה עמוקה ועוצמתית מאוד "הפצע המיני שלי". פתאום ראיתי אותם, את כל הפצעים שלי, את כל הכאבים שלי והחסמים שלי אשר מנעו בעבר ועדיין מונעים ממני לעיתים בהווה לחוות אהבה. הפצעים שגרמו לי לנתק בעבר המון קשרים עם אנשים שהיו מאוד קרובים אלי ואהובים. הסתכלתי עליהם מאחור, הסתכלתי להם בעיניים (באמת שהסתכלתי) וביקשתי מהם לזוז הצידה מהדרך ולעמוד מאחורי ולתמוך בי בדרך. הוצפתי ברגשות רבים והזכרתי לעצמי לרגע לעצור ולהודות על מה שיש ומאיפה שבאתי.  יצאתי עם תחושה שהלב פתוח יותר ומוכן לפגוש שוב את האהבה והסכמתי לעצמי ליצור שיחה מלב אל לב עם אהוב שכמעט ובחרתי להוציא מחיי. וככה עם התחושה הזו שהלב פתוח לקחתי את הגיטרה ואת מזרן היוגה ויצאתי לרגע מהבועה הקסומה של הכנרת ללמד בפסטיבל היוגה. היה חם. היה חם מאוד. היה רותח. ובכל זאת, הצוות של ההפקה הסאונד והבמה המרכזית קיבל אותי באהבה רבה ודאג שיהיה לי נעים ונוח ללמד גם בתנאי מזג האוויר הבלתי הגיוניים שהיו. על הבמה, בסדנה הפותחת את פסטיבל היוגה הבינלאומי שעסק השנה בפתיחת הלב חיפשתי מאיפה באתי וחזרתי להתחלה, למקום בו המסע שלי אל הלב התחיל לפני 7 שנים בניו-יורק. לימדתי סדנת Lotus Flow Yoga שנפתחה בשירת מנטרות, תרגול של תנוחות לפתיחת בית חזה ותרגול של מודרת הלוטוס. יצאתי מהסדנה מזיעה ומלאה בהודיה על הזכות ללמד בפסטיבל כלכך יפה, מושקע ומקצועי ועל ההזדמנות שנתנה לי להציג בפני קהל חדש את סגנון היוגה אותו אני מלמדת המדבר את שפת הלב דרך תנועה ומוזיקה. את הערב ביליתי בעיקר במי הסחנה או המקלחת והכרתי חברת לב חדשה מהולנד. אך כשהודיעו לי שהסדנה של יום שישי בצהריים התבטלה החלטתי לחזור אל הכנרת להמשיך במסעות הלב של עצמי. במהלך היום חוויתי הרבה מפגשים נעימים ואינטימיים של צלילות אל נבכי הרגש של הלב והגוף. לקראת טקס הקקאו הרגשתי קריאה לתמוך בחברה ואחות לב אהובה במיוחד בבישול הקקאו ויחד בישלנו את הקקאו. הזנו אותו בהרבה אהבה, תבלינים מחממים ומקררים, שרנו לו ומלאנו אותו בכוונות לפתיחת הלב והסכמה לחיות במלוא העוצמה שלנו. להשאיר את הפצעים מאחורינו ולאפשר לאהבה להתגלות ולהראות.  כבר כמעט שלוש שנים שאני משתתפת בטקסי קקאו כמעט כל חודש, אבל כזה עוד לא חוויתי. היה זה הטקס הכי עוצמתי, מרגש, חשוף וטרנספורמטיבי שחוויתי עד כה. השילוב של שעת אחר הצהריים חמה ביותר כשהכנרת כולה פרוסה לפנינו, הירידה אל המים לאט לאט כשבט אחד. החשיפה, הריפוי של המים, הדמעות של הלב, העוצמה של האש, הריקוד והשירה יחד הובילו אותי להרגיש כי כולנו נושאים את אותם זיכרונות, פחדים וכאבים. ואם רק נכיר באלה שלנו, נסתכל להם בעיניים ונבקש מהם לתמוך בנו כל מה שישאר לנו לראות באחר זה אהבה. עמדתי שם רגע אחד, מלאה באהבה ובהודיה, מוקפת בחברים ובאהובים, יחפה וערומה על האדמה, מעלי השמיים, מלפני האש, המים והשמש השוקעת, וכל מה שרציתי באותו הרגע היה שיובל פתאום תופיע ואוכל לחבק אותה ולרקוד איתה. שתיהיה עדה לכל הטרנפורמציה הזו שאנחנו עוברים כמבוגרים בכדי שנוכל להיות הורים טובים של עצמינו והורים טובים יותר של ילדינו. למען עתיד טוב יותר לכל הילדים שנולדים עכשיו לתוך מציאות שונה מהמציאות אליה אנחנו נולדנו. "מכל הרגעים בזמן למצוא אחד לאחוז בו להגיד שהגענו" - זה היה הרגע שם, בכנרת, שם הרגשתי שהגענו. ומאותו רגע אהבה רק זרמה עוד ועוד. בדרכים שונות, עם אנשים שונים. והרגשתי שיש בי עוד ועוד מקום לתת ולקבל. עוד מקום ללב להפתח ולהתאהב מחדש. בחיים, בעצמי, בחברים ובחברות שלי, בילדה שלי, בילדה שבי בלי לפחד בדרך לאבד.  את המסע הביתה סיימתי בלב פתוח בו הסכמתי לעצמי להרדם בחיבוק של אהוב ולהרגיש איך כל העולם נרגע. הסכמתי לנשום את האהבה עמוק אלי פנימה ולדעת שתמיד אני אהיה שם בשבילה. שמחה וגאה להיות חלק מהשבט הרוטט אהבה מהעליונים אל התחתונים ובחזרה אל הלב הפועם והרוטט. אוהבת אתכם.צילום: אריה דומינין

מסעותי בסיני

אחת הסיבות שאני כל-כך אוהבת לנסוע לסיני היא המסעות שאני עוברת בדרכי אליה ובשהייה שלי שם.יומיים לפני היציאה למסע כבר הרגשתי את השינוי מתחיל לקרות ואת מה שמתבקש לעלות מתוכי, להיות מושלך ולהיווצר מחדש.בכל מסעותיי הקודמים נהגתי כל הדרך לאילת עם חברה, טרמפיסטית או לבד, בידיעה שהאוטו שלי יחכה לי בגבול לכשאחזור.הפעם המסע היה מורכב יותר כי הוא כלל גם עצירה של שני לילות במצפה רמון בדרך חזרה הביתה, ללמד בפסטיבל בודיפסט.כבר יומיים לפני הנסיעה הלכתי אל המוכר והידוע. ארגנתי לי טרמפיסטית עד לגבול וידעתי שהדרך חזרה שלי אל מצפה רמון מובטחת.ואז פתאום קלטתי את הרצון שלי להיות בשליטה, לדעת הכל, להרגיש בטחון ובחרתי לשחרר. נסעתי עד למצפה רמון באמצע הלילה והשארתי שם את האוטו. משם המשכתי עם חבר עד אילת בידיעה שהדרך חזרה אינה ידועה לי עדיין.שני הלילות הראשונים בסיני היו עבורי כמו מסע של שבועות, חודשים ואפילו שנים. הסכמתי להשיל מעלי המון פחדים ישנים שקשורים במערכות היחסים שלי עם גברים ובמערכת היחסים שלי עם עצמי. הסכמתי לעצמי פשוט להיות ולחוות את מה שיש, מבלי לתכנן, מבלי לצפות, מבלי לתת שמות והגדרות. ראיתי גם איך אני נוטה לברוח ללבדות שלי דווקא ברגעים הכי משמעותיים ועמוקים, והסכמתי לעצמי להתמודד עם כל מה שזה מעלה בי, להיות ולא לברוח. להיות בנוכחות ברגעים של אהבה, חיבור, פתיחות, פגיעות, עצב, שמחה ובעיקר חברות. בערב השני קלטתי שאני לא מוצאת את הטלפון שלי. היה כבר חושך והבנתי שזה לא הזמן לחפש אותו. נלחצתי קצת ואפילו בכיתי. בעיקר נלחצתי מהרעיון שלא אוכל להיות בקשר עם יובל שנמצאת כרגע באפריקה. ואז מתוך השקט, ההתבוננות והשיחה, הבנתי שאין לי ממש מה לעשות כרגע. שבבוקר הכל יתבהר יותר ואוכל גם למצוא דרך אחרת לתקשר איתה דרך האייפד שהיה לי. ברגע שהסכמתי לשחרר את הלחץ הגיע אלי משב של קלילות ושובבות והמון צחוק ורוח שטות התפרצו ממני, כמו היו כלואים שם שנים ורק מחכים שיפתחו להם את הדלת.את הבוקר פתחתי בצלצול של התראה מהטלפון שלי, שישן לו כל הלילה בנחת בכייס של הגיטרה וחייך לו בשקט על השיעור שהוא העביר אותי.לפני שיצאתי למסע בסיני ביקשתי לעצמי לנקות את חדרי הלב. להוציא משם את כל הלכלוך שהצטבר כל השנים האחרונות. את כל הכאב, הצער והאכזבות שחוויתי בדרכי האהבה.שני הלילות הראשונים אפשרו לי התבוננות עמוקה על כל הסדקים והצלקות של הלב. וכפי שביקשתי לעצמי, קיבלתי המון ריפוי ואהבה ללב. עיסוי עמוק ויסודי שהשאיר אותי נפעמת מעוצמתה של אהבה פשוטה וכנה. בצהרי היום נפרדו דרכינו וכל אחד המשיך אל המסע שלו שתוכנן עוד הרבה קודם לכן.לפני שנסעתי לסיני ניסיתי לעשות תהליך של ניקוי גוף, אך הגוף שלי לא שיתף פעולה. שם בסיני, במקום שהוא כמו בית בשבילי, לבדי בקמאפ האהוב עלי בביר סוואר. הגוף הסכים גם הוא לשחרר. חוויתי 24 שעות של ניקוי הגוף מבפנים. שתיתי רק מים עם לימון ואכלתי רק אורז. ישנתי 12 שעות משקיעה ועד זריחה והתעוררתי כמו בגוף חדש. הרגשתי מאוד חלשה בכל אותם השעות, אבל המארחים המדהימים דאגו לשאול לשלומי בכל פעם שראו אותי וגם אורח אחד שהכרתי יום לפניהביע את רצונו לעזור ולתמוך בי וגרם לי להרגיש מוגנת ובטוחה.אפשרתי לגוף שלי להתנקות ולתודעה שלי להאט ולהתחיל לעבד את החוויות שהלב שלי עבר בימים שקדמו. הרבה דברים צפו ועלו שם בתוך ההתבודדות וההתבוננות פנימה.יצאתי בבוקר האחרון שלי לטיול רגלי על החוף. הלכתי עד לקצה הדרומי ביותר בו כבר לא היו חושות ואנשים. היה לי כבר חם ולא היו איתי מים. הסתכלתי לכל הצדדים וראיתי שאני לבד. ואז ידעתי מה הגוף שלי צריך עכשיו. הורדתי את הבגדים ונכנסתי למים הקרים.הסכמתי לעצמי להיות שם עם כל מה שעולה מהמפגש של המים הקרים עם הגוף הערום והחשוף. צחקתי ובכיתי מאושר. הודיתי לעצמי על האומץ לחיות. על האומץ שיש לי להיות מי שאני כפי שאני בכל רגע ורגע. הודיתי למים, לשמש, לאדמה, לרוח. להורים שלי שתמכו בי בזמן שאורחים התארחו אצלי בבית, למשפחה של אבא שלי יובל שלקחו אותה איתם לאפריקה ולדבר הזה שנקרא חיים בגוף.יצאתי מהמים וחזרתי בצעדה לכיוון החושה שלי. בדרך פגשתי מכרה אהובה. מתוך המפגש נולד עוד מפגש וכך העברתי את כל היום בשיחות, נגינה וחברה.בערב נפרדתי מהעובדים בחוף ונסעתי לרוקסי. שם הזמנתי לי שלושה לילות מראש בכדי להכיר ולבדוק את החוף בו אני מתכננת לקיים סופשבוע של יוגה, תנועה ומגע בסוף יוני.שם כבר פגשתי את סיני מנקודת מבט אחרת. המורה ליוגה שבי הגיעה לבקר והייתה איתי שם גם כהכנה לפסטיבל בו לימדתי אחר-כך במצפה רמון.חוויתי שם רגעים נדירים של שקט בתקופה עמוסה שכזו בסיני. חוויתי זריחות ושקיעות, מדיטציות, תרגולי יוגה, רגעים של בהייה בנוף, כתיבה, ציור, וקריאה של שעות בספר "קדשה".הסתובבתי שם נדהמת מהנוף, מהשקט, מרחש הגלים והרוח. נדהמתי כמה מעניין וכיף יכול להיות לי לבד, רק אני וגופי ונהניתי כל-כך מהשתיקה.ביום האחרון הרגשתי שוב צורך בחברה, אז יצאתי למסע רגלי בין הסלעים על שפת הים, לבקר חברים שהתארחו בחוף הסמוך. ואז שוב הבנתי מדוע אני כל כך אוהבת את השקט ואת הלבד שלי.היה זה הערב האחרון שלי בסיני, ועדיין לא ידעתי כיצד אחזור מאילת למצפה רמון. התחלתי קצת לחשוש מכיוון שהיה זה ערב חג שני ולא הייתה כבר תחבורה ציבורית, אבל אז נזכרתי בסיפור עם הטלפון שנאבד לי ושחררתי מהלחץ.בערב מאוחר, רגע לפני שהחשמל ברוקסי כבה והקליטה של האינטרנט נגמרה, מצאתי לי טרמפ באחת מקבוצות הפייסבוק. הזמנתי מונית לגבול לבוקר ונכנסתי למיטה עם הספר בלב וגוף נקיים, מוכנה לסדנאות שלי במצפה רמון ולסדנת סוף השבוע של סוף יוני.הנסיעה למצפה רמון זימנה איתה מפגש עם בחורה מעניינת. השיחה בינינו זרמה ועשינו ביחד טיול לבקר כמה חיות בדרך. הגעתי למצפה רמון כשהגוף והלב שלי נקיים, מוכנה להעביר שלושה ימים של סדנאות ותנועה.הגעתי רק עם תיק עם בגדים, כרית ושמיכה, מוכנה לשינה בחלל המשותף שניתן למנחי הפסטיבל, אך גם כאן חיכתה לי הפתעה. חברה מתוקה הזמינה אותי להתארח באוהל שלה, לישון איתה בלילה ולבלות זמן איכות ביחד. ואז היא חזרה אלי, התחושה הזו של הבטחון והשלווה בתוך היחד ולא רק בלבדות.לא כזו שמבקשת להחזיק שליטה, או ידיעה, או הבטחה, רק כזו שמרגישה את הלב של האחר ויודעת בפנים שגם הלב של הצד השני נקי ופתוח.התחושה הזו של האמונה באהבה ללא תנאי, אהבה לשם אהבה, הגיעה אלי שוב.ואז הבנתי שהכל ממש שוב בשליטתי. שאני יכולה לבחור.האם אני בוחרת להסתובב בעולם עם לב פתוח ולאפשר לדברים להתרחש בקצב שלהם, או שאני בוחרת לשלוט על רגשותיי, לאפסן אותם, להדחיק אותם ולבודד אותם.את הדרך חזרה הביתה העברתי בנסיעה לבדי בשתיקה.חוזרת לאט לאט לקצב של חיי היום יום שלי.בוחרת כל יום מחדש קצת יותר להיפתחקצת יותר להאמיןקצת יותר לשחררקצת יותר לעצור קצת יותר לחיותואתם?תבחרו גם לבוא איתי למסע בסיני?​

הצל שלי - המכשפה

בפורים האחרון החלטתי להוציא אל האור את הצל שלי - המכשפה.כשאני כל כולי ברגע, אני שוכחת להצטלם ולכן אין לי תמונה שלי בתחפושת המכשפה.אבל זה בדיוק העניין עם תחפושת הצל הזו. נכנסתי אל הדמות כל כך עמוק שממש לא היה לי חשוב איך אני נראית ומה אנשים חושבים, אלא איזה מסר אני הולכת להעביר עם הדמות.למכשפה שאני קוראים גריזלדה והיא הסתובבה עם הבת שלה לפת (שזאת יובלי שלי) וחיפשה את בעלה גרגמל בכל ממלכת השמבאלה כדי שיוכלו ביחד לתפוס דרדסים ולאכול אותם. ובאמת שהיא חיפשה. בכל הפסטיבל. ולא מצאה אפילו דרקולה, שטן או כל דמות שקשורה אל החושך בשום מקום. היו המון חדי קרן, פיות, אלים, אלות, נסיכים, נסיכות, גיבורי על, פרחים, פרפרים, נצנצים והמון אנשים יפים שהתחפשו למי שהם חושבים שהם או למי שהם היו רוצים להיות. אבל אני חיפשתי לי שותפים לפשע, מישהו שיעזור לי קצת להפיץ חושך ואפלה. להאיר לאנשים עם פנס על כל המקומות החשוכים והאפלים שלהם ולפזר קצת חושך בין כל יצורי האור. וממש היה לי קשה למצוא. כולם רק רצו להיות יפים ויפות, מושכים ומושכות ולהראות לכולם איך הכל ממש בסדר, שמח כיף, צבעוני וקסום. ובפנים?מה קורה בפנים? כבר תקופה ארוכה שחברים ותלמידים פונים אלי ומשתפים אותי בחושך הזה בו הם נמצאים. באיזושהי תקיעות, בתחושה שאין דרך מוצא ואין ממש פתרון לשום בעיה חוץ מהדרך המוכרת והידועה שהובילה אותם לרגע הנוכחי של השיחה.ואני רואה אותם, וגם את אלה שלא פונים אלי ורק עוברים לרגע בדרכי. אני רואה את כל האפלה, את הבלבול והעיוורון והחיפוש אחר פתרונות של קסם בדמוי חומרים משני תודעה או כל פתרון מהיר אחר שיצור שינוי מידי ויביא איזשהו ריפוי או תרופה. אני רואה אותם ומזדהה, כי גם לי היתה תקופת חיים כזו, בצד האפל. גם לי היו תקופות שהייתי קמה בבוקר ורק מחכה שיסתיים היום ואוכל לשבת מול המסך ולבהות בתוכנית הטלוויזיה האהובה עלי. חיה מפרק לפרק של סדרת חיים של מישהו אחר. מרעילה את הגוף שלי במזון מתועש ומהונדס ומחכה למסיבות כמו פורים לשתות עד כדי שכחה ואובדן שליטה רק כדי לא להרגיש. רק כדי לא להרגיש כמה שהחיים שלי אז היו חשוכים ורדומים. כמה הזנחתי את גופי ואת נפשי. כמה לא הבנתי או ידעתי שיכול להיות אחרת, אם רק אבחר לגשש את דרכי באפלה בנתיב הנכון. התמזל מזלי ובאותה תקופה חשוכה של חיי הייתי בעיצומו של קורס מורי היוגה הראשון שלי ונחשפתי לפילוסופיה של היוגה ושל הבודהיזם והתחלתי אט אט לתרגל את העקרונות של הבודהיזם ובהמשך גם את היאמות והניאמות של היוגה.והגוף שלי כאב, את הכאב של הנפש הפצועה שלא קיבלה חום ואהבה במשך שנים רבות. הכאב היה כל-כך חזק שהוא שיתק אותי מלתרגל אסנות של יוגה ובתור התחלה נאלצתי לתרגל רק מדיטציה ותרגולי נשימה. הגוף שלי, שהיה בשבילי הכלי דרכו אני יכולה להביע את עצמי, פתאום בגד בי, ונותרתי כמעט ללא יכולת הבעה.ורק אז, מתוך המקום הכי חשוך ואפל של חיי, התחלתי ללכת בנתיב חדש. עזבתי את כל המוכר והידוע. את הדירה השכורה היפה ברמת אביב, את בן הזוג האהוב שהיה בשבילי כמו משפחה הכי קרובה, ואת כל מקומות העבודה בהם לימדתי בתל-אביב וטסתי לניו-יורק לקורס מורי יוגה מתקדם. הדבר העיקרי בתהליך הריפוי שעברתי שם במהלך הקורס, אשר מלווה אותי עד היום, הוא היכולת לבטא את עצמי לא רק דרך הגוף. היכולת לבטא את עצמי בשירה, ואז בהמשך גם בדיבור ובכתיבה, והיכולת פשוט לבטא רגש וכאב דרך בכי. רק בדיעבד הבנתי כמה שהבכי, וההתמודדות עם הכאב והמחשכים של הנפש תרמו לריפוי ולהחלמה של הגוף. כשחזרתי מניו-יורק וכל כאבי חלפו הצלחתי גם לבצע תנוחות יוגה מתקדמות שחשבתי שמעולם לא אצליח לבצע. אולם גם אז נכנסתי לסחרחרה נוספת של אור בתוך חושך שבסופה נכנסתי להריון, התגרשתי והפכתי לאם חד הורית שמגדלת את הבת שלה רוב הזמן לבד. אבל זה כבר לא היה אותו הדבר, היו לי כלים חדשים איתם הרמתי את עצמי מתוך המחשכים. גם כשישבתי עם עצמי בהריון מול תכניות בישול בטלוויזיה ובכיתי, ידעתי בתוכי שאני רק מגששת באפלה אבל אני בנתיב הנכון. והיום מיד כשעולה איזשהו רגש חזק שמתחיל לבעבע בתוכי ויכול להוריד אותי למטה, אני פוגשת אותו, מתבוננת בו וחוקרת אותו בתנועה, בשירה, בנשימה, בכתיבה, במגע. והוא מתמוסס ואתו מגיעה תחושה של נעימות בגוף ואתה גם כל חווית החיים נראית שונה ואיתה גם המציאות שסביבי משתנה.אני יודעת ומודעת לכל הצדדים האפלים שלי כבת אדם ולחלק גדול מהם אני גם לא מודעת. אני יודעת ומודעת לרגשות ולתחושות שהנוכחות שלי יכולה לעורר אצל אחרים הקרובים והרחוקים ממני.ואני בוחרת להתמודד ולא לברוח. להרגיש את הכאב, להסתכל לנחש בעיניים ולא לפחד ממנו. להיות נוכחת גם באור וגם בחושך. גם בשמחה וגם בעצב. ולחיות מתוך מודעות כי לא זה קיים ולא זה קיים.מתוך מודעות שהכל משתנה ובר חלוף.הכל מלא וחסר משמעות בו זמנית ואלה בסך הכל חיים.​

לומדת לעוף

מרגיש לי שבמשך כל חיי כשהחלטתי ובחרתי לעוף על עצמי באיזשהו תחום, תמיד היה מישהו בסביבה שניסה להוריד אותי מהעניין ולהשבית את השמחה. הפעם הראשונה שהכי זכורה לי הייתה בקיבוץ בגיל 20 כשהשתחררתי מהצבא והתקבלתי לעבוד בתמיכה הטכנית של אינטרנט זהב. סיפרתי לכל החברים שלי מהכיתה שמצאתי עבודה ברמת גן ושאני עוברת לגור בתל-אביב כדי לרקוד ולהיות רקדנית, ומה ששמעתי מהם היה "מי את חושבת שאת? את עוד תחזרי לקיבוץ מהר מאוד". אבל מאז עברו כמעט 20 שנים ומעולם לא חזרתי לקיבוץ. מאז רק עפתי ועפתי גבוה למחוזות ומקומות שלא הייתי מדמיינת אז בגיל 20. חיילת משוחררת עם קצת ידע במחשבים שצברתי בצבא ועם חלום ואמונה ענקיים בעצמי ובדרך שלי. וזה לא היה פשוט וזה עדיין לא פשוט להגשים את עצמי ולעוף על עצמי כמו שרק אני רוצה ויכולה. לא ממש הייתה לי תמיכה מהסביבה הקרובה שלי להתפתח כרקדנית ובאיזשהו שלב נכנעתי לסדר העולם הרגיל, הפסקתי לרקוד לתקופה קצרה ולמדתי תואר ראשון במדעי ההתנהגות במכללה האקדמית של תל -אביב יפו. זה היה תואר מעניין ומרתק ביותר, אבל הגוף ביקש שאתן לו יחס וככה הגעתי להתחיל להתאמן בפילאטיס לפני כמעט 20 שנים. בסוף התואר הראשון הבנתי שלא נועדתי לחיים אקדמיים וללימודים שנמשכים שנים בתחום הפסיכולוגיה וחזרתי לרקוד וללמוד קורסים הקשורים בעבודה עם הגוף. התמזל מזלי ועבדתי באותה תקופה כדיילת אוויר באל-על, מה שאפשר לי להתפרנס, ללמוד ולטייל בעולם בו זמנית. במהלך אותה תקופה למדתי מספר קורסים ב Studio B - סטודיו בי שהיה בזמנו אחד מבתי הספר הכי נחשבים להכשרת מדריכים. למדתי קורס מדריכי ג'אז, רקדתי במשך שנה בקורס להכשרת רקדנים, למדתי קורס אנטומיה וקינזיולוגיה של היציבה ולמדתי שם את ההסמכות שלי כמדריכת פילאטיס מזרן ומכשירים. צברתי במהלך השנים בהם למדתי והתאמנתי שם המון המון ידע וניסיון בעבודה עם הגוף ואני בהודיה ענקית לכל המורים והמורות מהם למדתי. הקורסים של האקדמיה של סטודיו B נתנו לי את כל הבסיס לעבודה עם הגוף שיש לי היום ושאני משתמשת בו כל יום בעבודה עם התלמידים והמטופלים שלי. אבל כל זה עדיין לא סיפק אותי. עזבתי את אל-על והתחלתי ללמד פילאטיס בסטודיואים וחדרי כושר בתל-אביב והסביבה, שם נחשפתי לעולם היוגה והתאהבתי בו. למדתי בקורס מורים לוינאסה במשך שנתיים אצל אובי ליפשיץ, תרגלתי איינגר יוגה אצל ענת צחור, השתתפתי בסדנאות של מורים ידועי שם כמו ריצ'ראד פרימן ומתי עזרתי. תרגלתי, לימדתי ונשמתי עבודת גוף כל יום כל היום.אבל כל זה עדיין לא סיפק אותי. לקחתי לי פסק זמן מהחיים וטסתי לניו-יורק ל Laughing Lotus ללמוד סגנון יוגה שאף אחד לא מלמד אותו בארץ Lotus Flow Yoga. וזה לא היה פשוט בכלל, זה דרש ממני המון אומץ והמון אמונה בדרך שלי. הלימודים בניו-יורק הביאו אותי לבקש בפעם הראשונה בחיי עזרה כספית מההורים, שהסכימו לתת לי את הסכום של הלימודים, אך ליתר ההוצאות בזמן הלימודים אני דאגתי. הלימודים בניו-יורק פתחו אותי לעולם חדש- עולם הרוח. החיבור בין גוף, תנועה, מוזיקה, אמנות, שירה, ספרות - כל העולמות מהם הגעתי וקצת זנחתי מאז שהפסקתי לרקוד התחברו לפתע לכדי שלם גדול יותר. חזרתי לארץ בתום קורס המורים המתקדם בניו-יורק והתחלתי ללמד את הסגנון הזה, אותו אני מלמדת עד היום, בחדרי כושר וסטודיואים בתל-אביב והסביבה. היה לי אז חלום להפיץ את הסגנון הזה בארץ ולהביא אותו לכמה שיותר סטודיואים ליוגה, אבל נסיבות החיים הביאו אותי להיכנס להריון ולצלול פנימה אל החוויה ואל לימודי יוגה לנשים בהריון והכנה ללידה בשיטת התחנות. בהריון המשכתי ללמד יוגה ופילאטיס, וגם השתתפתי בכמה פרוייקטים בהם הנחתי בחברות תרופות וחברות הייטק את העובדים לאורח חיים בריא.  ואחרי הלידה, בום! שקט. הפסקתי ללמד במשך שנה וחצי ורק הייתי בבית עם יובלי ועבדתי בעבודה משרדית מהבית. זאת הייתה התקופה הכי מאתגרת בחיי. אמא טריה, חד הורית, עובדת מהבית מגדלת תינוקת קטנה לבד כמעט ללא עזרה מאף אחד. ובכל זאת, הייתה לי אמונה בעצמי ובדרך שלי ולא וויתרתי. עם המעבר לעיר הורי רחובות לפני 4 וחצי שנים חזרתי לאט לאט ללמד יוגה ופילאטיס. פתחתי קבוצות משלי ובסוף גם פתחתי סטודיו משלי בבית.אבל זה עדיין לא סיפק אותי. התחלתי לחפש עוד מקומות ודרכים בהם אוכל ללמוד ולהתנסות בעולם הרוח כשיובל איתי, והתחלנו ללכת יחד לפסטיבלים, טקסים ומעגלי שירה. וואו, כמה רוח נשבה בתוכי כשרק נחשפתי לעולם הזה. השתתפתי כמעט בכל פסטיבל אפשרי ובכל מעגל שירה אפשרי והתחלתי גם בעצמי ללמד יוגה בפסטיבלים, אירועים וסדנאות בכל הארץ מול קבוצות קטנות כמו בסטודיו נעים בתל אביב ומול קבוצות גדולות כמו בפסטיבל הזורבה. במקביל הרגשתי צורך להעמיק בעולם הרוח דרך המסורת של היוגה ולמדתי קורס מורי יוגה נוסף באשטנגה ויניאסה אצל שמעון בן אבי. העמקה בעולם הגוף והרוח הובילה אותי גם לפסטיבלים בהם חוקרים את הקשר בין גוף, תודעה ומיניות ונחשפתי לעולם הטנטרה והמיניות המקודשת אותם אני עוד חוקרת ולומדת מזוויות ודרכים שונות. החקירה הזו הובילה אותי גם לרצות לדעת איך לטפל במגע בצורה מקצועית ולפני שנה וחצי למדתי עיסוי תאילנדי מסורתי אצל אלפונס טרשלר. עולם הרוח והחיבור שלו לגוף ולתודעה מרתק ומסקרן אותי מאוד והיום אני לומדת לבד דרך האינטרנט נושאים שונים ביניהם מערכת "העיצוב האנושי", ולומדת שנה ראשונה לימודי יוגה תרפיה אצל גלית לוין. לימודים אשר מחדדים ומחברים לי את כל הנקודות וכל הידע שצברתי בלימודי ובהתנסויותיי בעשרים שנים האחרונות.  בא לי היום לעוף על עצמי ולהגיד לכם שיש לי פאקינג מאגר מטורף של ידע וחוכמה על החיבור בין גוף, נפש ותודעת האדם!! בא לי היום לצעוק לעולם שידעו שאני מורה מעולה וסופר מוכשרת ליוגה, פילאטיס ומגע!! בא לי שכולם ידעו שאני סופר מקצועית ושיש לי ראיה והבחנה מטורפת של שפת הגוף ונפש האדם!! בא לי שכמה שיותר אנשים יבואו להיות מטופלים שלי ויזכו לקבל מראות ושיקופים לעצמם, למצב הגוף שלהם, לבריאות הפיזית והנפשית שלהם ויקבלו ממני הכוונה ועצות מעשיות כיצד לשפר את חייהם מקצה לקצה.  לכל אורך השנים היו לי מורים, קולגות, חברים ומארגני פסטיבלים ואירועים שזיהו את ניצוץ הכישרון שבי והזמינו אותי ללמד בפסטיבלים ובאירועים שלהם. כל אחד מכם הוא עוד נקודת אור בחיי שעזרו לי להגשים את הפוטנציאל של החיילת המשוחררת שעזבה את הקיבוץ כדי להיות רקדנית כנגד כל הסיכויים, ואני מודה לכם המון המון.והיום מה? היום יש לי סטודיו בבית ברחובות ליוגה, פילאטיס ומגע. אני מלמדת בו שיעורים קבועים ומעבירה בו סדנאות חודשיות של יוגה ועיסוי תאילנדי לזוגות בדגש על תקשורת מילולית ולא מילולית.אבל זה לא מספק אותי...בא לי עוד!בא לי לזרוח עוד ולהפיץ את האור שלי בכל הארץ ובכל העולם. בא לי לשתף כמה שיותר אנשים בכל הידע הזה שיש לי שיושב בתוכי ורק רוצה לצאת החוצה. בא לי לעזור לכמה שיותר אנשים להרגיש טוב בתוך הגוף שלהם ולהרגיש בנוח בתוך התודעה שלהם. אז בא לי לחלוק ולהגיד שאני חושבת ויודעת שאני מורה ומטפלת מעולה ומוכשרת ביותר, כזאת שעדיין לא כולם מוכנים לעכל ולהכיל ואני יוצאת למסע משלי להפיץ את הכישרון שלי בארץ ובעולם. בתמונה - אני עפה על עצמי בפסטיבל ISTA שהתקיים השנה במצוקי דרגות. צילום: שחר ברלוביץ 

המורה מגיע כשהתלמיד מוכן​

אומרים שהמורה מגיע כשהתלמיד מוכן. אז התלמידה הזו שאני, שחוקרת את הגוף כבר יותר משלושה עשורים מאז התחלתי לרקוד, את הנפש כמעט 2 עשורים מאז התואר הראשון במדעי ההתנהגות ואת הרוח כבר עשור מאז נכנסתי לעולם היוגה, הייתה מוכנה. בשלוש השנים האחרונות כל עולם הגוף, הנפש והרוח התחילו להתחבר יחד אצלי לכדי תמונה קצת יותר ברורה ובהירה. ספרים שאני קוראת, הרצאות שאני שומעת, אנשים שאני פוגשת, סדנאות, אירועים, לימודי העמקה ביוגה כל אלה החלו להוביל אותי לעסוק בקשר שבין הגוף, הנפש והרוח דרך אהבה עצמית. והאהבה העצמית אותה פיתחתי אט אט אחרי שנים בהם זנחתי אותה הובילה אותי להתעסק בגבולות ובחופש. לאט לאט נכנסתי לעולם הזה שכלכך הפחיד אותי להתעניין בו - עולם המיניות, האינטימיות והתקשורת.30 שנים של עבודה וחיבור לגוף כרקדנית, מורה לפילטיס ויוגה ומטפלת במגע, 20 שנים של התעמקות בעולם הנפש ועשור של חקירה של עולם הרוח לא הספיקו ועדיין אינם מתחילים לגרד את העומקים אליהם הגעתי ועוד אגיע דרך חקירה של המיניות שלי. וכן, אני כותבת שורה ומוחקת. שואלת את עצמי האם זה נכון להיחשף ככה. ומה יחשבו ומה יגידו ההורים, האחים והתלמידים שלי. ובעצם אני מבינה שהפחד הזה לדבר על מיניות הוא כל-כך בסיסי וטבוע בנו עמוק שהוא יכול להרחיק אותנו מאוד מעצמינו ומהסביבה שלנו, או לקרב אותנו בצורה הכי עמוקה אל עצמינו ואל הקרובים אלינו וזה אולי מה שמפחיד. והרי מה אנחנו מבקשים לעצמינו בתחילה ובסופו של כל יום. אנחנו מבקשים חיים ללא סבל - חיים של עונג, של חיבור, של אהבה. חיים בהם נוכל להתהלך בעולם ולהתהדר בנוצות שלנו בלי שנחשוש שמישהו ייקח לנו אותן. חיים בעלי משמעות, בעלי התפתחות ומלאי שמחה ותשוקה. ואיך נחיה חיים כאלה אם נסתיר את היותנו כל-כך יפים ומושכים, אם נתבייש לתקשר את הרצונות והתשוקות שלנו, אם לא נדע לומר לא כשלא מתאים לנו, אם לא נדע להציב גבולות. אנחנו חיים בעידן עמוס כל-כך. המון אינפורמציה, גירויים, פרסומות ואשליות. תמיד נדמה לנו שאם רק נקנה את הבגד הזה, נשתה את המשקה הזה, נשיג את הבחור הזה, או אז כל הסבל שלנו יעלם ונוכל להתרווח במושב האחורי וליהנות מהסרט. אבל אז אנחנו מגלים שזאת עוד אשליה, ושאנחנו עדיין זקוקים לאישור מהסביבה שלנו, מהחפצים שלנו, מהעוקבים שלנו על היותנו כלכך יפים ואהובים. וגם אני שם, כל יום מחדש, מחפשת את האיזון בין עודף ועומס האינפורמציה ובין האישורים הפנימיים והידיעה הפנימית שלי שאני מושלמת כפי שאני. אז המורה הגיע כשהתלמיד היה מוכן ולפני כמה שבועות עברתי קריאה רשמית של המפה שלי ב "Human Design" על-ידי ג'וליה קרקובה המבריקה. והנה, כמו קסם, קיבלתי סוף סוף את הוראות ההפעלה המדויקות של הרכב שלי. גיליתי שאני כבר יודעת את כל ההוראות האלה, רק שאף פעם לא שמעתי מישהו אחר אומר לי אותן בפנים. יש משהו מאוד משחרר בלקבל את עצמי כפי שאני. להבין סוף סוף את תפקידי בעולם וליהנות מהדרך .הכל מתחבר לי יחד ביומן דיזיין. החיבור לגוף, החיבור לתודעה והחיבור לרוח הגדולה ואל העובדה שאין לנו שליטה באמת על שום דבר. היומן דיזיין זהו ידע אינסופי ומסתורי שמעטים רק נחשפו אליו ורבים עוד יחשפו אליו. אני רק בשנה הראשונה של הניסוי וזה ממש מרגש. יש לי עוד כלכך הרבה מה ללמוד ולחקור ולשלב עם כל עולמות הידע שרכשתי וארכוש עוד בעתיד. בינתיים ממשיכה בלימודי העמקה ביוגה וביוגה תרפיה ועתידה להשתתף בעוד פחות משבועיים בסמינר מיוחד מאוד שמשלב חקירה של מיניות, תודעה ושמאניזם.כמה כיף ללמוד.המורה מגיע כשהתלמיד מוכן.אתם מוכנים?

תשומת לב, הרפיה, התמסרות ואמונה.

מכירים את זה שאתם מטיילים בחו"ל ופתאום פוגשים אדם שלא ראיתם המון המון זמן ואתם שואלים את עצמכם מה הסיכוי שנפגש דווקא כאן ועכשיו?מכירים את זה שאתם בחופשה, נהנים, ושוכבים בטן גב ופתאום הכל זורם בקלות ובנעימות והדברים באים אליכם מבלי שנאלצתם להתאמץ? אני בטוחה שהחוויה הזו או משהו שמזכיר אותה מוכר לכם וחוויתם רגעים כאלה בחיים. רגעים של סנכרון, רגעים של דיוק. ומה אם אגיד לכם שאתם יכולים להמשיך בחיי היום יום והשגרה שלכם ועדיין לפגוש אנשים בזמן הנכון ובמקום הנכון, ולהנות מזרימה קלה ונעימה של דברים מוחשיים שיגיעו אליכם?זה נשמע אולי מופרך ויכול לקרות לנו רק בחופשות או יכול לקרות לאחרים, כי הרי אנחנו כלכך רגילים לחיות מתוך האוטומט המוכר והידוע. לחיות מתוך המקום שאנחנו חייבים לעשות דברים מסויימים או לומר דברים מסויימים כי ככה חינכו אותנו וגידלו אותנו. אבל מה קורה לנו כשאנחנו יוצאים לחופשה ומשאירים את כל הדאגות, הלחצים והמתחים בבית ולכמה רגעים,שעות או ימים מסכימים לעזוב את כל המוכר והידוע ולהתמסר לחדש ולבלתי צפוי. אז מתחילים להתרחש קסמים. אז אנחנו מתחילים להתחבר לתדר של היקום, לתדר של שפע ושל אהבה. והכל קורה במדיוק, וגם כשאנחנו נתקלים בקשיים ומחסומים הכל תמיד מסתדר וברגע האחרון מישהו בא לעזרתנו ומציל אותנו. ואנחנו בטוחים שהקסם הזה נמצא רק שם בהודו, בדרום אמריקה, בתאילנד, בסיני. אבל זאת לא האמת.האמת היא שהקסם הזה נמצא בכל מקום. גם במקומות הכי פסטורלים ויפים בעולם וגם במקומות שהכי לא היינו מצפים להתקל בהם כמו בבתי חולים או בתור בסופר.הדרך להתחבר אל התדר של היקום היא אחת העבודות הכי קשות ומשמעותיות שיש לנו כאן כבני אנוש - להיות קשובים, להתמסר, להרפות ולסמוך. מילים כל-כך יפות שכל-כך קשה ליישם אותן ביום יום, אבל כשאנחנו מסכימים לוותר על כל מה שלא משרת אותנו - על הפחדים שלנו, על הרצון להיות בשליטה, על תחושות הבושה והאשמה, על הכעס, הקנאה, ועל הרצון שלנו שהכל ישאר כפי שהוא, העולם מתחיל להפתח בפנינו כמו מגרש משחקים ענק. אנחנו מתחילים לקבל כלים כיצד לשחק בעולם האשליות המטורף בו אנו חיים כבני אנוש, וממש כמו במשחק מחשב אנחנו יכולים בכל פעם לעלות עוד שלב, לקבל עוד נקודות וכלים נוספים להמשיך בשלבים הבאים.מאז שאני זוכרת את עצמי כילדה קטנה בקיבוץ ידעתי בתוכי בתחושה מאוד עמוקה וחזקה שקיים איזשהו כוח שהוא חזק ממני והוא אינו בשליטתי. לא ממש יכולתי אז להגדיר זאת במילים אבל אני זוכרת את עצמי מביטה אל הכוכבים בשמים הפתוחים של הקיבוץ ומדברת איתם. אני זוכרת את עצמי צועדת בחושך לבד בשבילי הקיבוץ נטולת כל פחד ובתחושה שיש מישהו שם למעלה ששומר עלי. אני חושבת שהתחלתי להיות ערה ממש לסנכרונים ולדיוקים האלה פעם ראשונה כשהגעתי לניו-יורק לפני 7 שנים לקורס המורים ב Laughing Lotus אחר כך שוב קיבלתי הוכחות מדוייקות לקיומו של התדר הזה לפני 5 וחצי שנים בבית החולים כשיובלי נולדה, ומאז זה הולך ומתחזק ורגעי הסנכרון והדיוק בחיי היום יום שלי לא מפסיקים להפתיע אותי.אני מודה כי זאת לא עבודה פשוטה בכלל, וכי אספתי במשך השנים המון כלים שעוזרים לי לתרגל תשומת לב, הרפיה, התמסרות ואמונה. אני מזמינה את כל מי שרוצה להצטרף לנסיעה הזו ברכבת ההפתעות למצוא לעצמו את מה שתומך בו לתרגל את כל אלה.ניתן להצטרף אלי לשיעורי יוגה ופילאטיס קבוצתיים בסטודיו או לשיעורים פרטיים הכוללים גם שיחה והתבוננות על כל מה שמגביל אותנו וכבר לא משרת אותנו.לחיי סנכרונים ודיוקים.​

תקשורת

בשבוע האחרון אני בתקשורת מרובה עם ספק האינטרנט והסלולרי שלי, עם חברת ביטוח הרכב שלי ועוד כמה ספקי שירות כאלה ואחרים.אני ממש לא אוהבת לנהל את השיחות האלה, אבל כשגיליתי שאני מחוייבת כבר במשך חצי שנה חיוב כפול על האינטרנט או כשנאמר לי דבר אחד על-ידי חברת הביטוח ובפעול נעשה דבר אחר אני פושטת את בגדי המורה ליוגה וחוזרת להיות אותה נציגה בכירה בחברת האינטרנט בה עבדתי לפני 18 שנים.כן, מוזר אולי לדמיין אבל כשהייתי סטודנטית לתואר ראשון במדעי ההתנהגות עבדתי בתמיכה הטכנית של חברת אינטרנט ידועה במשך ארבע וחצי שנים. מסתבר שהייתי די טובה בזה כיוון שקודמתי לתפקיד תומכת בכירה שתמכה בתומכים עצמם והאזינה לשיחות שלהם וגם כמעט קיבלתי תפקיד של ראש צוות.אני לגמרי מבינה לליבם של נציגי השירות שלרוב אינם מנוסים מספיק ואין להם מספיק ידע בכדי לפתור את אי ההבנות והתקלות שנעשות. אבל אני גם ממש מכירה את המקום הזה של לשחק ראש קטן, להגיד רק מה שאני יודעת ולעבוד לפי איזשהו פרוטוקול מוכר וידוע ואז לקוות שכשהתקלה האמיתית תתגלה יהיה זה כבר מישהו אחר שיקבל את השיחה ויצטרך להתמודד עם האמת. אז יצא שבכל פעם שדיברתי עם נציג שירות או תמיכה הדרכתי אותם בדרכי שלי כיצד לעזור לי, למי לפנות, על איזה שיחה קודמת להסתכל ומה לעשות בכדי למצוא לי פתרון ראוי ובכדי שאני אצא בסוף מרוצה ולא ארצה להתלונן או להתנתק.ולמה אני בכלל משתפת אתכם בזה.כל הנושא הזה של תקשורת מאוד מעסיק אותי לאחרונה. לדעת לתקשר החוצה את הרצונות שלי, את המחשבות שלי, הרגשות שלי וכל דבר אחר שגורם לי למועקה, אי נוחות או כאב. ולהפך לדעת לתקשר כל תשוקה, רצון ובקשה שיכולה להסב לי שמחה, אושר ועונג.זה בעיקר מעסיק אותי בתקשורת עם המין השני. שם משום מה אני נסגרת, נאלמת דום ופחות מוצאת את המילים הנכונות.שם אני מתחילה להכנס לאיזשהו סיפור ושיח אין סופי עם עצמי. מה הוא יגיד אם אגיד לו את מה שאני מרגישה? מה הוא יחשוב עלי? אולי אני אפגע בו, אולי אני אפגע, ואולי בכלל הוא יחליט שלא מתאים לו כל הפתיחות הזו והשיתופים האלה ויחליט ללכת...ואז אני נזכרת איך בכל פעם ששתקתי ולא תקשרתי החוצה את מה שעובר עלי, בסוף הפסדתי. גם נשארתי עם כל המחשבות, הרגשות והתחושות בתוכי וגם לא יצרתי פוטנציאל לקרבה, אינטימיות ואהבה.אולי לי זה קשה במיוחד כל הנושא של התקשורת המילולית כיוון שאני כלכך רגילה לדבר ולתקשר את שפת הגוף, אבל נראה לי שלרובינו ממש לא קל לתקשר במילים כשזה מגיע לגוף ולמגע.הרבה פעמים כשאנחנו כבר נמצאים במרחב אינטימי של מגע אנחנו בכלל לא מודעים לרצונות ולתחושות שלנו. הרבה פעמים אנחנו רק פועלים לפי איזשהו פרוטוקול מוכר וידוע ומקווים שאיכשהו נצליח להגיע לאן שאנחנו חושבים שצריך להגיע ומקסימום אם זה לא יצליח אז שמישהו אחר כבר יתמודד עם התוצאות.כלכך הרבה לא מדובר במפגש האינטימי שבינו לבינה (או בינו לבינו ובינה ולבינה) שהרבה פעמים אנחנו יוצאים לא מרוצים ואז רק מתלוננים ורוצים להתנתק.לכן יצרתי את סדנת "חזרה הביתה" לזוגות הרוצים לעבוד על התקשורת המילולית במרחב אינטימי של 5 זוגות בלבד. 3 שעות של התנסות, תרגול וחקירה. נתנסה במדיטציה בכדי להתחבר אל תחושות הגוף, נתקשר במילים ובמגע דרך יוגה בזוגות ונאפשר למילים ולמגע להשתלב אלה באלה בעיסוי תאילנדי אותו נעניק אחד לשני.הסדנה נעשית בלבוש מלא וללא חילופים בין הזוגות.כל הפרטים כאן באתר ב "סדנאות ואירועים".

בכדי להטען מחדש צריך להתרוקן

הבוקר עלתה בי תובנה חדשה. בכדי להטען מחדש צריך קודם כל להתרוקן.החודש וחצי האחרונים היו מאוד עמוסים עבורי. מי שעוקב אחרי ומכיר אותי יודע שכרגע אבא של יובלי נמצא רוב הזמן בחו"ל. אני אמא וגם אבא במשרה מלאה. אני מורה, תלמידה, מנהלת סטודיו, מזכירה, אחראית שירות לקוחות, שימור לקוחות, מכירות, שיווק, פרסום, תחזוקה ונקיון של הסטודיו המתוק שלי. אני משתדלת בין כל משימות היום יום שיהיו לי גם חיים פרטיים. רגעים של תרגול, למידה, חיבור, שקט, מנוחה, שלווה ועונג. מודה לאלוהי חברות התעופה שמאפשר לאבא של יובל להגיע לביקורים מדי פעם ולתת לי קצת זמן עם עצמי ולעצמי.ואכן הייתי צריכה את הזמן הזה בסוף השבוע האחרון. זמן התרוקנות והטענות מחדש. ואיך ניתן לעשות זאת בדרכי שלי אם לא בשני טקסי קקאו מדהימים. אחד שבטי  במקום סגור כשבחוץ שוטף את הכל הגשם. והשני פלאי בטבע קסום לאורו של הירח המלא.אז מכיוון שאני עדיין לא גרה באזור פרדס חנה, ארזתי לי תיק, גיטרה ומזרן יוגה ונסעתי צפונה להעביר סופשבוע של הטענות ורפואה. לטקס הראשון הגעתי קצת באיחור, עם סיבה ממש טובה, אז לא חוויתי את עיקר הטקס. בעיקר נהנתי לרקוד ולהשתחרר לצלילי המוזיקה המכשפת. ונהנתי מהמפגשים עם החברים למסע. הלכתי מהאירוע מוקדם יחסית כיוון שידעתי כי את הלילה הבא אעביר ערה בשמירה על האש ורציתי להגיע במיטבי. לפני שהלכתי היתה לי שיחה קצרה עם חבר יקר שומר אש ששיתף אותי מהחוויה שלו כי הוא מאמין כי מי ששומר על האש היקום שומר עליו. הלכתי לישון עם המחשבה הזו בביתה של חברה אהובה.כשהגעתי אליה חיכה לי פתק שהיה מצורף לגביעונית שרכשתי דרכה ובו היה כתוב "ברוכה הבאה לעולם נפלא יותר". התרגשתי ממש מהפתק ומהאפשרות שקיים עולם נפלא יותר מזה שאני מכירה היום. את יום שישי ביליתי בהתמסרות לרגע ולמנוחה. צהריים שמשיים בדוכן ירקות אורגניים בפרדס חנה, מוזיקה ברקע, אוכל טעים והמון אהבה מאנשים מוכרים ואנשים חדשים. ובערב, אחרי שהרגשתי כי התרוקנתי ונטענתי מחדש הגעתי מוכנה להיות בשירות ובנתינה.מדהים איך כשאני בנתינה אני מרגישה שאני מקבלת בחזרה בעוצמות גבוהות עוד יותר. התרגשתי לחלוק שוב את השמירה על האש להכין ולהדליק אותה. לראות אותה, להרגיש אותה, להקשיב לה ולתת לה אהבה. הפעם גם זכיתי לנגן בקערות ובקולנים בסשן צלילים מרפאים יחד עם מוזיקאים מוכשרים לעשרות נשמות מתוקות ששכבו והתמסרו לריפוי.לרגע אחד כשהלכתי לשירותים עם חברה מצאנו בחור עם תינוקת שהיה זקוק לעזרה ותמיכה. כל אחת מאיתנו ידעה בדיוק מה התפקיד שלה. לקחתי את התינוקת לידי ואפשרתי לה לישון בזרועותי, והחברה תמכה בו בכל מה שהיה צריך.היינו שם בשבילו ברגע הנכון וכשסיימנו לתמוך בו ניגשנו שתינו לאש ואיפשרנו לעצמינו את התמיכה שלה בנו.הערב המשיך ונבנה והאנרגיה של המוזיקה, האנשים והאש גם יחד הטעינו אותי ומילאו אותי. הרגשתי חזקה, עוצמתית ומלאת אנרגיה.ואז הגיע הרגע של מעגל השירה. בו הכל נרגע ונעצר. בו כל חומות ההגנה ירדו. הגוף נעלם, הכל נמס ונותר רק הלב .והלב קיבל חיבוק אוהב, ומילה טובה ומשם הכל התפרק והתרוקן. מאותו הרגע שחררתי מהתפקיד של שומרת האש, ואפשרתי לאש לשמור עלי.ו האש שמרה. ושלחה אלי את האנשים הנכונים ברגע הנכון לאפשר לי להתרוקן, לפרוק את המתח, לשחרר מכל אחריות ולהיות לכמה שעות הילדה הזו שזקוקה גם לאמא וגם לאבא. והם היו שם. בהתגלמות של גופי אור מלאכיים שנשלחו אלי. עוד חיבוק, ליטוף, מילה טובה, טישו, מים, שמיכה ~ אהבה. הכל קיבלתי. ולבסוף גם נרדמתי לרגע.ו הבוקר עלה והמשכתי בדרכי הביתה ועצרתי בדרך לקבל עוד חיבוק מלאכי אוהב.עוד תמיכה של מלאך בגוף אנוש. ובבית חברה מלאכית שהגיע לנוח בביתי, שמרה על יובל שחזרה בנתיים, הכינה לנו אוכל ונשארה לעוד שיחה של לב אל לב.האש באמת שומרת על שומרי האש. התפרקתי ונטענתי. הטענתי ופרקתי.הנתינה ממלאת, היא מחברת את הלבבות. והלב שנותן, רוצה גם לקבל. זה לא תמיד פשוט לקבל. לא תמיד ידעתי לקבל. להתמסר להרפות להיות לרגע זאת שלא יודעת, לחזור להיות ילדה. ולהיות באמונה שכשאבחר להתפרק תמיד יהיה שם מישהו עבורי. בתוך הגלגל הענק של הנתינה והקבלה. תמיד יהיה שם מישהו שהפעם תורו להיות למעלה כשאני למטה. ואז הגלגל ימשך להסתובב. ואנחנו נמשיך להטען ולהתרוקן."ואני נושם נותן להוויתי להתמלא ולהתרוקן". (יאיר ונאיה)בהודיה ענקית לכל המלאכים שליוו אותי בסוף השבוע האחרון. גם אם נפגשנו רק לרגע, הייתם שם המלאכים שלי.​

...
...

תובנות