תקשורת

בשבוע האחרון אני בתקשורת מרובה עם ספק האינטרנט והסלולרי שלי, עם חברת ביטוח הרכב שלי ועוד כמה ספקי שירות כאלה ואחרים.אני ממש לא אוהבת לנהל את השיחות האלה, אבל כשגיליתי שאני מחוייבת כבר במשך חצי שנה חיוב כפול על האינטרנט או כשנאמר לי דבר אחד על-ידי חברת הביטוח ובפעול נעשה דבר אחר אני פושטת את בגדי המורה ליוגה וחוזרת להיות אותה נציגה בכירה בחברת האינטרנט בה עבדתי לפני 18 שנים.כן, מוזר אולי לדמיין אבל כשהייתי סטודנטית לתואר ראשון במדעי ההתנהגות עבדתי בתמיכה הטכנית של חברת אינטרנט ידועה במשך ארבע וחצי שנים. מסתבר שהייתי די טובה בזה כיוון שקודמתי לתפקיד תומכת בכירה שתמכה בתומכים עצמם והאזינה לשיחות שלהם וגם כמעט קיבלתי תפקיד של ראש צוות.אני לגמרי מבינה לליבם של נציגי השירות שלרוב אינם מנוסים מספיק ואין להם מספיק ידע בכדי לפתור את אי ההבנות והתקלות שנעשות. אבל אני גם ממש מכירה את המקום הזה של לשחק ראש קטן, להגיד רק מה שאני יודעת ולעבוד לפי איזשהו פרוטוקול מוכר וידוע ואז לקוות שכשהתקלה האמיתית תתגלה יהיה זה כבר מישהו אחר שיקבל את השיחה ויצטרך להתמודד עם האמת. אז יצא שבכל פעם שדיברתי עם נציג שירות או תמיכה הדרכתי אותם בדרכי שלי כיצד לעזור לי, למי לפנות, על איזה שיחה קודמת להסתכל ומה לעשות בכדי למצוא לי פתרון ראוי ובכדי שאני אצא בסוף מרוצה ולא ארצה להתלונן או להתנתק.ולמה אני בכלל משתפת אתכם בזה.כל הנושא הזה של תקשורת מאוד מעסיק אותי לאחרונה. לדעת לתקשר החוצה את הרצונות שלי, את המחשבות שלי, הרגשות שלי וכל דבר אחר שגורם לי למועקה, אי נוחות או כאב. ולהפך לדעת לתקשר כל תשוקה, רצון ובקשה שיכולה להסב לי שמחה, אושר ועונג.זה בעיקר מעסיק אותי בתקשורת עם המין השני. שם משום מה אני נסגרת, נאלמת דום ופחות מוצאת את המילים הנכונות.שם אני מתחילה להכנס לאיזשהו סיפור ושיח אין סופי עם עצמי. מה הוא יגיד אם אגיד לו את מה שאני מרגישה? מה הוא יחשוב עלי? אולי אני אפגע בו, אולי אני אפגע, ואולי בכלל הוא יחליט שלא מתאים לו כל הפתיחות הזו והשיתופים האלה ויחליט ללכת...ואז אני נזכרת איך בכל פעם ששתקתי ולא תקשרתי החוצה את מה שעובר עלי, בסוף הפסדתי. גם נשארתי עם כל המחשבות, הרגשות והתחושות בתוכי וגם לא יצרתי פוטנציאל לקרבה, אינטימיות ואהבה.אולי לי זה קשה במיוחד כל הנושא של התקשורת המילולית כיוון שאני כלכך רגילה לדבר ולתקשר את שפת הגוף, אבל נראה לי שלרובינו ממש לא קל לתקשר במילים כשזה מגיע לגוף ולמגע.הרבה פעמים כשאנחנו כבר נמצאים במרחב אינטימי של מגע אנחנו בכלל לא מודעים לרצונות ולתחושות שלנו. הרבה פעמים אנחנו רק פועלים לפי איזשהו פרוטוקול מוכר וידוע ומקווים שאיכשהו נצליח להגיע לאן שאנחנו חושבים שצריך להגיע ומקסימום אם זה לא יצליח אז שמישהו אחר כבר יתמודד עם התוצאות.כלכך הרבה לא מדובר במפגש האינטימי שבינו לבינה (או בינו לבינו ובינה ולבינה) שהרבה פעמים אנחנו יוצאים לא מרוצים ואז רק מתלוננים ורוצים להתנתק.לכן יצרתי את סדנת "חזרה הביתה" לזוגות הרוצים לעבוד על התקשורת המילולית במרחב אינטימי של 5 זוגות בלבד. 3 שעות של התנסות, תרגול וחקירה. נתנסה במדיטציה בכדי להתחבר אל תחושות הגוף, נתקשר במילים ובמגע דרך יוגה בזוגות ונאפשר למילים ולמגע להשתלב אלה באלה בעיסוי תאילנדי אותו נעניק אחד לשני.הסדנה נעשית בלבוש מלא וללא חילופים בין הזוגות.כל הפרטים כאן באתר ב "סדנאות ואירועים".

בכדי להטען מחדש צריך להתרוקן

הבוקר עלתה בי תובנה חדשה. בכדי להטען מחדש צריך קודם כל להתרוקן.החודש וחצי האחרונים היו מאוד עמוסים עבורי. מי שעוקב אחרי ומכיר אותי יודע שכרגע אבא של יובלי נמצא רוב הזמן בחו"ל. אני אמא וגם אבא במשרה מלאה. אני מורה, תלמידה, מנהלת סטודיו, מזכירה, אחראית שירות לקוחות, שימור לקוחות, מכירות, שיווק, פרסום, תחזוקה ונקיון של הסטודיו המתוק שלי. אני משתדלת בין כל משימות היום יום שיהיו לי גם חיים פרטיים. רגעים של תרגול, למידה, חיבור, שקט, מנוחה, שלווה ועונג. מודה לאלוהי חברות התעופה שמאפשר לאבא של יובל להגיע לביקורים מדי פעם ולתת לי קצת זמן עם עצמי ולעצמי.ואכן הייתי צריכה את הזמן הזה בסוף השבוע האחרון. זמן התרוקנות והטענות מחדש. ואיך ניתן לעשות זאת בדרכי שלי אם לא בשני טקסי קקאו מדהימים. אחד שבטי  במקום סגור כשבחוץ שוטף את הכל הגשם. והשני פלאי בטבע קסום לאורו של הירח המלא.אז מכיוון שאני עדיין לא גרה באזור פרדס חנה, ארזתי לי תיק, גיטרה ומזרן יוגה ונסעתי צפונה להעביר סופשבוע של הטענות ורפואה. לטקס הראשון הגעתי קצת באיחור, עם סיבה ממש טובה, אז לא חוויתי את עיקר הטקס. בעיקר נהנתי לרקוד ולהשתחרר לצלילי המוזיקה המכשפת. ונהנתי מהמפגשים עם החברים למסע. הלכתי מהאירוע מוקדם יחסית כיוון שידעתי כי את הלילה הבא אעביר ערה בשמירה על האש ורציתי להגיע במיטבי. לפני שהלכתי היתה לי שיחה קצרה עם חבר יקר שומר אש ששיתף אותי מהחוויה שלו כי הוא מאמין כי מי ששומר על האש היקום שומר עליו. הלכתי לישון עם המחשבה הזו בביתה של חברה אהובה.כשהגעתי אליה חיכה לי פתק שהיה מצורף לגביעונית שרכשתי דרכה ובו היה כתוב "ברוכה הבאה לעולם נפלא יותר". התרגשתי ממש מהפתק ומהאפשרות שקיים עולם נפלא יותר מזה שאני מכירה היום. את יום שישי ביליתי בהתמסרות לרגע ולמנוחה. צהריים שמשיים בדוכן ירקות אורגניים בפרדס חנה, מוזיקה ברקע, אוכל טעים והמון אהבה מאנשים מוכרים ואנשים חדשים. ובערב, אחרי שהרגשתי כי התרוקנתי ונטענתי מחדש הגעתי מוכנה להיות בשירות ובנתינה.מדהים איך כשאני בנתינה אני מרגישה שאני מקבלת בחזרה בעוצמות גבוהות עוד יותר. התרגשתי לחלוק שוב את השמירה על האש להכין ולהדליק אותה. לראות אותה, להרגיש אותה, להקשיב לה ולתת לה אהבה. הפעם גם זכיתי לנגן בקערות ובקולנים בסשן צלילים מרפאים יחד עם מוזיקאים מוכשרים לעשרות נשמות מתוקות ששכבו והתמסרו לריפוי.לרגע אחד כשהלכתי לשירותים עם חברה מצאנו בחור עם תינוקת שהיה זקוק לעזרה ותמיכה. כל אחת מאיתנו ידעה בדיוק מה התפקיד שלה. לקחתי את התינוקת לידי ואפשרתי לה לישון בזרועותי, והחברה תמכה בו בכל מה שהיה צריך.היינו שם בשבילו ברגע הנכון וכשסיימנו לתמוך בו ניגשנו שתינו לאש ואיפשרנו לעצמינו את התמיכה שלה בנו.הערב המשיך ונבנה והאנרגיה של המוזיקה, האנשים והאש גם יחד הטעינו אותי ומילאו אותי. הרגשתי חזקה, עוצמתית ומלאת אנרגיה.ואז הגיע הרגע של מעגל השירה. בו הכל נרגע ונעצר. בו כל חומות ההגנה ירדו. הגוף נעלם, הכל נמס ונותר רק הלב .והלב קיבל חיבוק אוהב, ומילה טובה ומשם הכל התפרק והתרוקן. מאותו הרגע שחררתי מהתפקיד של שומרת האש, ואפשרתי לאש לשמור עלי.ו האש שמרה. ושלחה אלי את האנשים הנכונים ברגע הנכון לאפשר לי להתרוקן, לפרוק את המתח, לשחרר מכל אחריות ולהיות לכמה שעות הילדה הזו שזקוקה גם לאמא וגם לאבא. והם היו שם. בהתגלמות של גופי אור מלאכיים שנשלחו אלי. עוד חיבוק, ליטוף, מילה טובה, טישו, מים, שמיכה ~ אהבה. הכל קיבלתי. ולבסוף גם נרדמתי לרגע.ו הבוקר עלה והמשכתי בדרכי הביתה ועצרתי בדרך לקבל עוד חיבוק מלאכי אוהב.עוד תמיכה של מלאך בגוף אנוש. ובבית חברה מלאכית שהגיע לנוח בביתי, שמרה על יובל שחזרה בנתיים, הכינה לנו אוכל ונשארה לעוד שיחה של לב אל לב.האש באמת שומרת על שומרי האש. התפרקתי ונטענתי. הטענתי ופרקתי.הנתינה ממלאת, היא מחברת את הלבבות. והלב שנותן, רוצה גם לקבל. זה לא תמיד פשוט לקבל. לא תמיד ידעתי לקבל. להתמסר להרפות להיות לרגע זאת שלא יודעת, לחזור להיות ילדה. ולהיות באמונה שכשאבחר להתפרק תמיד יהיה שם מישהו עבורי. בתוך הגלגל הענק של הנתינה והקבלה. תמיד יהיה שם מישהו שהפעם תורו להיות למעלה כשאני למטה. ואז הגלגל ימשך להסתובב. ואנחנו נמשיך להטען ולהתרוקן."ואני נושם נותן להוויתי להתמלא ולהתרוקן". (יאיר ונאיה)בהודיה ענקית לכל המלאכים שליוו אותי בסוף השבוע האחרון. גם אם נפגשנו רק לרגע, הייתם שם המלאכים שלי.​

Om Shiva Om Shakti

עד לפני 10 שנים עבדתי כדיילת אוויר באל-על במשך 5 שנים.זאת היתה התקופה בה חשתי הכי בבירור שאני חייה בקצוות.מעברים חדים מאוד בין ימים של ריגושים מטורפים מלאי אדרנלין של טיסות וטיולים בכל העולם, לימים מדכאים בבית בארץ בהם הגוף כואב, עייף והנפש מדוכאת.ואז שוב טיסה מרגשת ליעד חדש, טיולים, מסיבות, הופעות ריגושים מטורפים, HIGH גדול, ואז נפילה למטה חזרה לארץ. ככה חייתי במשך 5 שנים כמעט, עם שתי הפסקות באמצע, בהן בחנתי את האפשרות לקריירה בתחום המחול בארץ וקריירה כמדריכת פילאטיס.באותה תקופה הייתי כל הזמן חולה.ככה זה כשנמצאים הרבה שעות בקופסה סגורה עם עוד מאתיים או ארבע מאות איש, לא ישנים לילות שלמים ואוכלים מזון מתועש ומעובד בשעות שונות של היממה. ההחלטה לעזוב את אלעל ולבדוק אפשרות לקריירה בארץ כמדריכת פילאטיס היתה אך ורק בגלל העניין הבריאותי.סיימתי את קורס מדריכי הפילאטיס תוך כדי העבודה באל-על ועוד רציתי להמשיך לטוס, אבל משהו בי ביקש קצת קרקע וחזרה אל הגוף.השנה הראשונה שלי בארץ כמדריכת פילאטיס היתה מעולה מבחינה פיזית ובריאותית, אבל בפועל הייתי בדיכאון. סבלתי מתסמיני גמילה מההתמכרות הזו לריגושים המטורפים של שהיות בחו"ל והאדרנלין שבטיסות והמשכתי לטוס לניו-יורק לחופשות כל עוד היו לי כרטיסי טיסה. עם כל זה שהגוף התחיל להחלים והתאמנתי הרבה בפילאטיס ורקדתי הרגשתי שהנפש זקוקה להחייאה.אז התחלתי לתרגל יוגה, בסטודיו PURE בו לימדתי בתל אביב. ומשם סיפור האהבה שלי עם היוגה רק המשיך וממשיך להתחזק עד היום. תרגול היוגה מביא אותי בכל פעם מחדש להתמודד עם העליות והירידות. דרך התרגול אני מחפשת ומוצאת בתהליך איטי מאוד את האמצע, את האיזון.הצורך שלי בריגושים עדיין קיים והוא לנצח ישאר, אולם תרגול היוגה מעדן את סוג הריגושים. אתמול פתאום קלטתי שעברו כבר 10 שנים מאז שהייתי פעם אחרונה בתאילנד, שהיתה אחד היעדים האהובים עלי והמרגשים אותי ביותר. עברו כמעט 6 שנים מאז שהייתי פעם אחרונה בניו-יורק, אותה הייתי מבקרת לפחות פעם בחודש בזמן היותי דיילת ולפחות פעמיים בשנה גם אחרי שעזבתי. וכבר 3 שנים שלא יצאתי את גבולות הארץ מלבד מעבר הגבול לסיני.אני מוצאת שככל שאני מעמיקה בתרגול היוגה והמדיטציה, בקריאה, חקירה ובבקהטי יוגה - היוגה של ההתמסרות, הדברים הפשוטים והיום-יומיים מרגשים אותי וגורמים לי לחוש תחושות דומות לתחושות ה HIGH של הטיסות בלי לחוות אתה DOWN של אחרי.אתמול בבוקר קיבלתי מחזור. בימים הראשונים של המחזור הגוף שלי מבקש המון מנוחה ואני מקשיבה לו ולא מתרגלת ומעמיסה. אז במקום ליסוע לתרגול המורים הקבוע אצל שמעון נשארתי היום בבית ועבדתי קצת בגינה. טיפלתי בכמה צמחים חדשים שקניתי אתמול עם יובל במשתלה וישבתי לנגן ולשיר. “Sarva-Mangala-Maangalye Shive Sarvaartha-SaadhikeSharannye Triambake Gauri Naaraayanni Namostute” אחת המנטרות החזקות והמרגשות שאני מכירה.השירה שלה גורמת לי לרטטים נעימים בגוף ומשקיטה את המחשבות. היא מרגיעה אותי ומזכירה לי להמשיך לחיות באמונה בדרך בה אני צועדת.מזכירה לי כי קיימים בתוכי כל הקצוות, גם שיווה וגם שאקטי.ובינהן יש את דרך האמצע - דרך הלב. מוזמנים להאזין למנטרה    ​

תובנות ליום כיפור

לפני ראש השנה לקחתי את עצמי שוב למסע, הפעם של 10 ימים.דבר שקרה בזכות אבא של יובל אשר הגיע לארץ לביקור ובזכות אמא שלו וההורים שלי שהיו עם יובל בימים האחרים, ועל זה אני בהודיה ענקית.יצאתי ביום חמישי שלפני ראש השנה לארבעה ימים בפסטיבל "פשוט" באשרם במדבר כשהפעם הגעתי בתפקיד של מלאכית. ואתם בטח תוהים מה זה אומר להיות מלאכית בפסטיבל בו עירום הוא הנושא, ומה הקשר למלאכים במקום בו הכל כביכול מותר.הגעתי כחלק מצוות של אנשים שהביאו את ליבם ואת התשוקה שלהם לעזור לאנשים להרגיש בטוחים ומוגנים. במקום בו הגבולות כביכול נפרצים, הבגדים יורדים ואיתם הרבה מהעכבות אשר עוצרות בעדינו להתקדם, זה לפעמים יכול להיות מתעתע מה מותר ומה אסור.מהר מאוד גיליתי שאני לא באמת אמורה לעשות דבר כמלאכית, מלבד ללבוש את הכנפיים (הגשמיות) ולהיות בנוכחות ובפתיחות.וכך קרה שאנשים הרגישו בנוח לפנות אלי ולשתף אותי בסודות הכי כמוסים שלהם, בכאבים שלהם ובכמיהות שלהם, ואני הודתי על הזכות פשוט להיות שם בהקשבה, בנוכחות ובנתינה. היו אלה ארבעה ימים מרתקים של הקשבה, הכלה, נתינה, קבלה ושמחה. חוויתי תחושת פשטות וקלילות שלא ניתנת לתיאור במילים. חוויתי עד כמה תקשורת פתוחה וכנה יכולה לרפא ולתמוך בהשלת המחסומים וההתניות שנתמעו בנו מילדות, ועד כמה משחרר זה פשוט לומר את האמת ולשמוע את האמת ולחלוק אהבה פשוטה וכנה עם כל מי שפתוח לכך. יצאתי מהפסטיבל מועצמת ומחוזקת להמשיך בדרכי והרגשתי צורך לבלות כמה ימים בצפון עם חברים. היו אלה ימים של בדיקה והתכווננות מחדש לקראת השנה החדשה. השארתי את הכנפיים במדבר והגעתי פתוחה ובנוכחות למפגשים אותם חוויתי. במפגשים בצפון גיליתי בתוכי את המקום שרוצה מיד לברוח כשמשהו לא מרגיש טוב, את הדפוס הזה שלי לקום ולעזוב ולא לדבר על הדברים. אבל פתאום הצלחתי אחרת.במקום להסתגר בתוכי, להפנות את הגב או ללכת בחרתי לדבר, לשתף, לחלוק את המקומות הכי חשופים וכואבים שלי במקום לתת לכאבים מן העבר שצפו ועלו לשתק אותי. חוויתי אהבה שהדהדה ממני החוצה ואלי בחזרה וגם סוף סוף היה לי שוב אומץ לנגן ולשיר מול מעגל של אנשים פחות מוכרים. מהמדבר אל הצפון הירוק ומשם אל המקום הכי נמוך בעולם יצאתי יום אחרי ראש השנה אל פסטיבל איסתה במצוקי דרגות. היתה זאת הפעם השניה שלי בפסטיבל והפעם הגעתי כמשתתפת לחוות, להתנסות, ללמוד ולהיות. מהרגע שהגעתי הרגשתי שהגעתי אל הלונה פארק של החיים. עברתי במשך ארבעה ימים את כל קשת הרגשות והתחושות שיכולתי לחוות.אהבה, אכזבה, פחד, קנאה, ייאוש, הצלחה, כשלון, תחושת מסכנות וקורבנות, אהבה עצמית, חיבור, ניתוק, קרבה, ריחוק, עצב ושמחה, כאב ועונג. חוויתי את עצמי במלוא עוצמתי וקיבלתי אישור מחדש לדרך בה אני צועדת כבר מספר שנים. קיבלתי חיזוק לכך שהדבר שהכי נכון עבורי הוא להקשיב לעצמי, לתחושות הגוף, לנשום עמוק ולהתבטא במילים ברורות.גיליתי שהדרך הזו שבה בחרתי כבר לפני יותר מחמש שנים כשבחרתי להתגרש לא תמיד ניתנת לעיכול לסביבה שלי. גיליתי שכשאני נאמנה לעצמי לעיתים אנשים סביבי בוחרים להפגע, וכי זה לעולם לא יהיה בשליטתי. פגשתי נשמות יפות הצועדות איתי באותו המסע, נשמות אמיצות המוכנות לחיות את החיים בעוצמה וללא פחד להתמודד עם הכאב והצער עם האושר והעונג. סלחתי וביקשתי סליחה.חיבקתי את הילדה הקטנה שבי שהיתה כלואה בארון כל השנים האלה ופחדה להראות את עצמה לעולם בכדי שאף אחד מסביבה לא יפגע. חיבקתי את האישה והאמא שאני היום ואת כל הנשים היפות והעוצמתיות שעוברות איתי כאן את המסע ואהבתי אותי ואותן במלוא העוצמה.סלחתי וביקשתי סליחה מכל הגברים שבחיי אשר היו לי למראה לתחושת המסכנות והקורבנות שסחבתי איתי מילדות. אני חושבת שהיתה זו פעם ראשונה שבאמת התחברתי לאישה שבי ואל העוצמות של הטבע העוברות דרכי. מבינה סוף סוף שמותר לי לזרוח ולא להתבייש באור שאני. מבינה שהרבה פעמים פגעתי וכנראה עוד אפגע באנשים מסביבי רק מעצם היותי נאמנה לעצמי ואני סולחת לעצמי על כך. מבקשת לעצמי לשנה החדשה להמשיך להתהלך עם כנפיים בלב פתוח ובנוכחות מלאה ולאפשר לכל מי שרוצה לחלוק איתי שיחה פתוחה וכנה, להרגיש בנוח לעשות זאת, ולאפשר לעצמי להמשיך לדייק את עצמי.מודה לכלים הרבים שרחשתי במהלך חיי אשר מאפשרים לי להתבונן, להכיל ולכוון את עצמי ואת מי שנתקלה בדרכי ובוחר ללמוד ממני.מודה לטבע העוצמתי התומך בי, לנשימה, לשקט, למוזיקה, לריקוד ולתנועת הגוף החופשית, למגע, למילים ולאהבה הזורמת מהיקום אלי ואל כל האנשים שמסביבי. מבקשת לעצמי לזכור כי כל מה שאנחנו הוא התגלמות של אהבה.לזכור לסלוח לעצמי ולעשות שלום עם עצמי ומשם לזרוח החוצה. "I Love YouI'm SorryPlease forgive meI thank you"  

תובנות לשנה החדשה 

​שלושת הימים האחרונים היו בשבילי מאוד מטלטלים פיזית ונפשית.שנה חדשה בגן של יובל והתמודדות עם הפחדים והחששות שלה ושלי, כשאני בתוכי מלאה בסערות רגשיות וחשה את הדימום החודשי יותר חזק מאי פעם.המון דברים שנאגרו בבטן מהתקופה האחרונה ורק בוחשים בפנים ולא מוצאים את דרכם לצאת החוצה. חוסר סבלנות שלי,חוסר יכולת לראות בבהירות וחוסר יכולת לתקשר במילים את הרגשות שלי.הרגשתי שמשהו מבעבע ועם זאת ממש תקוע. כל מיני החלטות לשנה החדשה בנוגע למערכת יחסים שלי עם יובל ועם עצמי שכבר התחלתי ליישם מיום ראשון בבוקר, והכל משפיע בפיזי ובנפשי ורוצה לצאת.אתמול אחר הצהריים ישבנו ביחד יובל ואני לצייר קלפים של רגשות, צרכים והודיה. משהו שישב אצלי במייל כבר תקופה ארוכה שנשלח אלי מחבר יקר שעוזר לי מרחוק ומקרוב כבר שנה באהבה רבה.והקלפים האלה פתחו לפתע שיח בין יובל וביני על הרגשות שלנו, ואיך כל אחת תופסת רגש מסויים בצורה שונה. ופתאום יובל ראתה שגם לאמא יש צרכים וגם אמא מרגישה לעיתים מה שהיא מרגישה.אז למי שמבין מעט ביומן דיזיין, יובלי היא מניפסטורית רגשית ואני פרוג'קטורית מנטלית מה שאומר במילים אחרות שזה יכול להיות מאוד מאתגר ומסובך לתקשר בינינו. והבוקר, אחרי הלילה השלישי בו ישנתי ברובו לבד, כיוון שזאת אחת מההחלטות שלי לשנה החדשה, קמתי עם כוחות חדשים ותחושה של הקלה.נכנסתי לסטודיו ונתתי לגוף להוביל ולשחרר את מה שהוא מבקש. סיימתי בהרפיה ואז הן סוף סוף יצאו.כשכל הגוף שלי רטוב וספוג זיעה, זלגו סוף סוף גם הדמעות מהעיניים. ואז בחרתי לי שיר ועוד שיר ועוד שיר, וככה יצרתי יש מאין את הפלייליסט לסדנת יוגה שלי בפסטיבל הזורבה הקרוב. אחת מהמילים בכרטיסיות שהכנו אתמול היתה יצירתיות ויובל מיד ציירה על הכרטיסיה דף ועפרון. אצלי היצירתיות מגיעה מתוך הרפיה ומתוך התבוננות עמוקה אל הכאב הנוכח בפנים. ואחרי שאני מתבוננת וחווה אותו בריקוד, שירה, נגינה, כתיבה או כל דרך אחרת, הכאב הופך ליצר שהופך ליצירה. את הבוקר סיימתי במקלחת והתחלתי להכין לי שייק פירות מרענן. בדיוק תפס אותי בטלפון סוכן ביטוח ושיתפתי אותו שאצטרך לסיים את השיחה בקרוב כי אני מכינה לי שייק וזה יעשה לנו רעש. הוא אמר לי שאם אני מכינה לי שייק ב 10:00 בבוקר אז החיים שלי יפים. אז כן, החיים שלי יפים.החיים שלי יפים תמיד.גם עם שייק בידגם עם גיטרה בידוגם עם טישו לנגב את הדמעות של הכאב.הכאב של העברהכאב של הגוף שלא שוכחהכאב של הלב שמבקש להרפא.הלב שמבקש לקבל ולתת אהבה. רקאהבה  

אישוואראפראנידנה – התמסרות לאל, לאלוהי, לכוח האינסופי הקיים בכל.​

  מכירים את השאלה מה הייתם עושים דבר ראשון אם היו מציעים לכם סכום כסף גדול? אז לפני שנתיים בדיוק הגיעה אלי השאלה הזאת ביחד עם סכום כסף גדול שניתן לי במזומן על ידי זר שעצר אותי באמצע הכביש. היה זה בדרכי מהדירה הקודמת שלי ברחוב אייזנברג לכיוון הסטודיו אותו שכרתי בצד השני של העיר ללמד שיעור פילטיס.רכב יפה וחדש עם גג נפתח צפר לי לעצור, וכשהאטתי פנה אלי בחור צעיר ושאל אותי בכמה אני מוכרת את הטויוטה קורולה החמודה והזקנה שלי. מפה לשם התפתח בינינו שיח קצר תוך כדי נסיעה ותוך כדי שהבחור מתעקש לקנות ממני את הרכב ולקחת ממני את מספר הטלפון שלי להמשיך בעסקה. הייתה זאת אז תקופה לא כל-כך פשוטה בשבילי. עדיין עבדתי מהבית כעוזרת אישית במקביל לקבוצות הפרטיות שלימדתי ושקלתי ממש ברצינות להחליט החלטה אמיצה ולעזוב את עבודתי מהבית כשכירה ולחזור ללמד כעצמאית במשרה מלאה, אך עדיין פחדתי וחששתי מעתידי הכלכלי.חלפו מספר ימים והבחור התקשר וממש התעקש להיפגש איתי. בהתחלה חששתי ולא הבנתי מדוע אני צריכה להיפגש אתו, כי הרי אני לא באמת מתכננת למכור את הטויוטה האהובה שלי. אבל קרה שבאותו הערב שכבר תכננתי להיפגש שכחתי את האורות ברכב דולקים מהצהריים ובערב כשרציתי לנסוע האוטו לא הניע.אז התקשרתי אליו שיבוא לעזור לי והאשמתי אותו בצחוק שהוא פתח לי עין על האוטו, והוא אכן הגיע. ניסה קצת לעזור ובסופו של דבר אמר שכדי שאזמין גרר. הייתי כולי בלחץ כיוון שבוקר למחרת הייתי אמורה לצאת לפסטיבל הג'רני בגניה שעל גדות נהר הירדן ולא היה לי זמן לבלות את שישי בבוקר במוסך.הבחור היה מאוד נחוש לעזור לי ואמר שייתן לי בשמחה את הרכב שלו או רכב אחר בכדי לנסוע לפסטיבל ומפה לשם דחף לי לתוך התיק חבילה עבה ביותר של שטרות ואמר לי "קחי שיהיה לך לקנות לך אוטו חדש".הוא היה בחור מוזר, טען שהוא בן של איש עסקים מאוד מפורסם ושהכסף אצלו נוזל כמו מים. הוא הזמין אותי לסיבוב באוטו ספורט שלו ואני בתמימותי נכנסתי. עשינו סיבוב קצר ומהיר בשכונה ואז הוא עצר ופתח את הגג של האוטו. הסתכל לי בעיניים ושאל אותי: "מה היית עושה אם היית מקבלת עכשיו סכום כסף ממש ממש גדול?" הרגשתי שיש כאן סיכוי שזה הולך להתגשם, כי הרי הייתה לי בתיק ערמה של שטרות עבה מאוד שלא היה לי מושג מה ערכה. עניתי לו את התשובה הראשונה שעלתה לי והיא שהייתי עוזבת את העבודה שלי מהבית, שוכרת מקום במרכז העיר ופותחת סטודיו ליוגה ופילטיס משלי. המשכנו לשבת שם כמה דקות לדסקס על מה זה מצריך ממני, מדוע זה לא קורה כרגע, ואיך זה יכול להיות אפשרי אם הוא הולך להיות המשקיע של העסק הזה וכו''". הוא דיבר גם על למצוא לי דירה באחד ממגדלי היוקרה בעיר ולשלם לי שם שכר דירה לשנה. כל הסיטואציה הזו הרגישה לי ממש מוזר, אבל משהו בתוכי החליט לזרום עם הבחור ולבחון עד לאן זה יגיע. הוא החזיר אותי הביתה ורגע לפני שהוא נסע הוא ביקש בחזרה את חבילת השטרות בטענה שהוא צריך את הכסף למשהו ועוד רגע הוא נוסע וחוזר עם סכום גדול יותר. כמובן שהחזרתי לו את החבילה, מבלי לדעת כמה כסף באמת היה שם ונפרדתי ממנו לשלום. חזרתי הביתה והזמנתי שירות גרר שיגיע בבוקר לעזור לי להתניע את האוטו והלכתי לישון.האמת שבקושי ישנתי, כל הלילה רדפו אותי מחשבות על הבחור הזה, על המפגש הזה ועל הכוונות הנסתרות שהיו לו. בבוקר כתבתי לו הודעה שאני ממש מודה לו על הרצון לעזור לי אך אני מבקשת ממנו לא ליצור איתי יותר קשר, כיוון שבתוכי הרגשתי שיש כאן משהו לא נקי ולא אמיתי. שירות הגרר הגיע והחליף לי מצבר ויצאנו יובלי ואני לפסטיבל הג'רני בנהר הירדן.סיפרתי את הסיפור הזה למעט מאוד אנשים מאז. בהתחלה קצת התביישתי לספר, הרגשתי אשמה ובושה, על זה שכמעט התפתיתי להצעה שלו. היום, שנתיים אחרי המקרה כשיש לי סטודיו משלי בבית במרכז העיר רחובות אני מסתכלת על המקרה הזה ועל עצמי אחרת לגמרי.היום אני לגמרי מבינה שהיה זה סימן, שהיה זה שליח אלוהי שבא להעיר ולנער אותי. הייתי זקוקה ממש לסימן מוחשי שהחלום הקטן והשקט שלי יכול להתגשם. שגם כשהרגשתי שנגמרים לי הכוחות ואני כל-כך חלשה ולא מסוגלת לעשות דבר מלבד להמשיך עם הקיים, תמיד אפשר לקרוא לעזרה ולהחליף את המצבר.אז את הסטודיו שלי לא פתחתי בזכות הכסף של הבחור וגם לא בזכות שום סכום כסף אחר שמישהו אחר נתן או לווה לי. בהחלט השתמשתי בכספי הפיצויים שמשכתי מעבודתי כשכירה במשך שלוש שנים, סכום ממש קטן ולא משמעותי יחסית למה שהבחור הציע לי. קיבלתי מדי פעם עזרה מקרוב משפחה רחוק ויקר לליבי ששנים תומך בי ועוזר לי מרחוק ומחזק אותי בשיחות על רוח ועל חיבור לאלוהים. קיבלתי בשנה האחרונה המון עזרה מחברים טובים ומבני משפחה במעבר הדירה, בהתקנות, בקניות ובתליה של דברים. אבל את רוב העבודה הקשה עשיתי בעצמי, בשתי ידיי עם המון אמונה בדרכי ובייעודי. אישוואראפראנידנה – isvarapranidhana – התמסרות לאל, לאלוהי, לכוח האינסופי הקיים בכל, שאין לנו שליטה עליו. זוהי הניאמה האחרונה מתוך חמש הניאמות, כללי ההתנהגות והמוסר, שהן חלק משמונת אברי היוגה - הדרך להגיע למצב של יוגה, למצב של איזון, למצב של אושר. רוב חיי אהבתי להיות בשליטה והרגשתי צורך עז להיות בשליטה על חיי בכדי להיות מאושרת. עם השנים נוכחתי שוב ושוב שאין לי אפשרות להיות בשליטה על הכל. נוכחתי שהחיים מובילים אותי כל הזמן למקומות שלא תכננתי או יכולתי לדמיין בכלל. כמו כשנכנסים אל נהר זורם בתוך סירה קטנה. יש איזה בטחון מסוים, אפשר לשים חגורת הצלה ולחזק את הסירה באמצעים שונים. אבל המסע בנהר הוא בלתי צפוי. הוא יכול להיות שקט ורגוע בחלק מהדרך, הנוף יכול להיות מדהים ויפה ונעים.אבל ללא שום התרעה מוקדמת, הנהר יכול פתאום להפוך להיות סוער מאוד ולטלטל את הסירה עד שהמים נכנסים לתוכה ומרטיבים אותנו ואנחנו מרגישים שאנחנו מאבדים שליטה ועוד רגע מתהפכים. ולפעמים אנחנו רק כמעט ולפעמים אנחנו מתהפכים, ואולי גם הסירה נשברת וצריך לשחות אל גדת הנהר אל האדמה ולחכות עד שמישהו יבוא לעזור לנו.אבל הדרך, היא מלמדת אותנו שכל מה שאנחנו זקוקים לו בסופו של דבר זאת האמונה.המפגש עם הבחור והכסף החזיר לי את האמונה בעצמי ובכוח שיותר גדול ממני. מאז אותו מפגש שהיה די מפחיד אני זורמת על הנהר, על הסירה הקטנה שלי, לבושה בחגורת הצלה ויודעת שלא משנה מה יקרה לי, לא משנה מה יבוא, זה תמיד יהיה לטובתי ולעזרתי. "אנא פתח שערך,שמע קולי קטן כגדולזרע אמונה בלב האנשיםאמונה בעצמם ביכולתם ובך אלוהים"מילים: נועם בן-דוד 

סאוצ'ה - נקיון פנימי וחיצוני, הטהרות

אחת מתוך 5 הניאמות - קודים מוסריים להתנהגות.כבר המון זמן שלא ישבתי לבד עם הגיטרה לנגן. בדרך כלל היה בי איזשהו דחף פנימי שהוביל אותי לשלוף את הגיטרה מהכיסוי שלה ולחקור שירים חדשים ששמעתי ורציתי לדעת לנגן אותם. כבר יותר משנה וחצי חלפו מאז שהיא חזרה לחיי, אחרי שעזבתי אותה בגיל 17.בשנה וחצי האחרונות היא ליוותה אותי המון ברגעי משבר וכאב, עזרה לי לרפא פצעים כואבים ולשחרר מטענים רגשיים שהצטברו אצלי במשך שנים.אולם בחודשים האחרונים כמעט ולא ניגנתי.צללתי פנימה אל תוך חקירה של כל הרבדים שבתוכי ופגשתי את עצמי ללא כיסויים, ללא שום "עזרים חיצוניים", ללא שום משככי כאבים.  זה התבטא ועדיין מתבטא בהימנעות מכמעט כל דבר שמערפל ומסתיר ממני את הרגשות הכנים שלי, סוג של גמילה מכל דבר חיצוני שעוזר לי לברוח ואפילו לרגע מהמציאות.וזה כאב, וזה עדיין כואב, להתמודד עם כל מה שיש וכל מה שאין.אבל אחרי הכאב, מגיע הבכיואחרי הבכי מגיעה תחושת שחרור עמוקה שמובילה להוקרת תודה. אז נכון שיש לי את תרגול היוגה, הנשימה והמדיטציה, אבל גם בהם אני משתדלת שלא לעשות שימוש יתר. לצרוך מהם במידה כזו שתאפשר לי חופש ולא תלות.וכך אני מתנסה עם כל דבר שאולי פעם הרגיש לי כצורך שבלעדי צריכתו אני עלולה להשתגע.אני לא ממש יכולה להצביע על הרגע שזה קרה. זה לגמרי תהליך שאני עוברת כבר תקופה ארוכה, של התמודדות עם האמת, קבלה ואהבה של האמת ואהבה של עצמי כפי שאני. לא השתתפתי בשום סדנה, קורס או ריטריט בכדי להגיע לנקודה בה אני בוחרת לשתף את החוויות שלי היום. לא ערכתי עם עצמי שום אתגר של 20 או 30 יום של שינוי כלשהו.זה שילוב של התנסויות, מפגשים, קריאה של ספר שאני ממש ממליצה שסיימתי לאחרונה "הורות כמעשה ניסים", הקשבה למעגלים של "סוראן" וחקירה של ה"עיצוב האנושי" ושל היותי פרוז'קטורית חוקרת ללא סמכות פנימית... (בטח נשמע כמו סינית להרבה מהאנשים...). ומתוך כל הידע שצברתי, התנסות פרקטית בחיים עצמם עם הסובבים אותי והקרובים אלי. יש לי עוד דרך ללכת. המסע אף פעם לא מסתיים. ואולי היום אני צורכת הרבה פחות דברים ממכרים, מסיחים, ממסכים ויוצרי אשליה,אבל דבר אחד לא אוכל להפסיק לצרוך - #רקאהבה​

...
...

תובנות