מסעותי בסיני

אחת הסיבות שאני כל-כך אוהבת לנסוע לסיני היא המסעות שאני עוברת בדרכי אליה ובשהייה שלי שם.
יומיים לפני היציאה למסע כבר הרגשתי את השינוי מתחיל לקרות ואת מה שמתבקש לעלות מתוכי, להיות מושלך ולהיווצר מחדש.
בכל מסעותיי הקודמים נהגתי כל הדרך לאילת עם חברה, טרמפיסטית או לבד, בידיעה שהאוטו שלי יחכה לי בגבול לכשאחזור.הפעם המסע היה מורכב יותר כי הוא כלל גם עצירה של שני לילות במצפה רמון בדרך חזרה הביתה, ללמד בפסטיבל בודיפסט.
כבר יומיים לפני הנסיעה הלכתי אל המוכר והידוע. ארגנתי לי טרמפיסטית עד לגבול וידעתי שהדרך חזרה שלי אל מצפה רמון מובטחת.
ואז פתאום קלטתי את הרצון שלי להיות בשליטה, לדעת הכל, להרגיש בטחון ובחרתי לשחרר. נסעתי עד למצפה רמון באמצע הלילה והשארתי שם את האוטו. משם המשכתי עם חבר עד אילת בידיעה שהדרך חזרה אינה ידועה לי עדיין.
שני הלילות הראשונים בסיני היו עבורי כמו מסע של שבועות, חודשים ואפילו שנים. הסכמתי להשיל מעלי המון פחדים ישנים שקשורים במערכות היחסים שלי עם גברים ובמערכת היחסים שלי עם עצמי. הסכמתי לעצמי פשוט להיות ולחוות את מה שיש, מבלי לתכנן, מבלי לצפות, מבלי לתת שמות והגדרות. ראיתי גם איך אני נוטה לברוח ללבדות שלי דווקא ברגעים הכי משמעותיים ועמוקים, והסכמתי לעצמי להתמודד עם כל מה שזה מעלה בי, להיות ולא לברוח. להיות בנוכחות ברגעים של אהבה, חיבור, פתיחות, פגיעות, עצב, שמחה ובעיקר חברות. 
בערב השני קלטתי שאני לא מוצאת את הטלפון שלי. היה כבר חושך והבנתי שזה לא הזמן לחפש אותו. נלחצתי קצת ואפילו בכיתי. בעיקר נלחצתי מהרעיון שלא אוכל להיות בקשר עם יובל שנמצאת כרגע באפריקה. ואז מתוך השקט, ההתבוננות והשיחה, הבנתי שאין לי ממש מה לעשות כרגע. שבבוקר הכל יתבהר יותר ואוכל גם למצוא דרך אחרת לתקשר איתה דרך האייפד שהיה לי. 
ברגע שהסכמתי לשחרר את הלחץ הגיע אלי משב של קלילות ושובבות והמון צחוק ורוח שטות התפרצו ממני, כמו היו כלואים שם שנים ורק מחכים שיפתחו להם את הדלת.
את הבוקר פתחתי בצלצול של התראה מהטלפון שלי, שישן לו כל הלילה בנחת בכייס של הגיטרה וחייך לו בשקט על השיעור שהוא העביר אותי.
לפני שיצאתי למסע בסיני ביקשתי לעצמי לנקות את חדרי הלב. להוציא משם את כל הלכלוך שהצטבר כל השנים האחרונות. את כל הכאב, הצער והאכזבות שחוויתי בדרכי האהבה.
שני הלילות הראשונים אפשרו לי התבוננות עמוקה על כל הסדקים והצלקות של הלב. וכפי שביקשתי לעצמי, קיבלתי המון ריפוי ואהבה ללב. עיסוי עמוק ויסודי שהשאיר אותי נפעמת מעוצמתה של אהבה פשוטה וכנה. בצהרי היום נפרדו דרכינו וכל אחד המשיך אל המסע שלו שתוכנן עוד הרבה קודם לכן.
לפני שנסעתי לסיני ניסיתי לעשות תהליך של ניקוי גוף, אך הגוף שלי לא שיתף פעולה. שם בסיני, במקום שהוא כמו בית בשבילי, לבדי בקמאפ האהוב עלי בביר סוואר. הגוף הסכים גם הוא לשחרר. חוויתי 24 שעות של ניקוי הגוף מבפנים. שתיתי רק מים עם לימון ואכלתי רק אורז. ישנתי 12 שעות משקיעה ועד זריחה והתעוררתי כמו בגוף חדש. הרגשתי מאוד חלשה בכל אותם השעות, אבל המארחים המדהימים דאגו לשאול לשלומי בכל פעם שראו אותי וגם אורח אחד שהכרתי יום לפניהביע את רצונו לעזור ולתמוך בי וגרם לי להרגיש מוגנת ובטוחה.
אפשרתי לגוף שלי להתנקות ולתודעה שלי להאט ולהתחיל לעבד את החוויות שהלב שלי עבר בימים שקדמו. הרבה דברים צפו ועלו שם בתוך ההתבודדות וההתבוננות פנימה.
יצאתי בבוקר האחרון שלי לטיול רגלי על החוף. הלכתי עד לקצה הדרומי ביותר בו כבר לא היו חושות ואנשים. היה לי כבר חם ולא היו איתי מים. הסתכלתי לכל הצדדים וראיתי שאני לבד. ואז ידעתי מה הגוף שלי צריך עכשיו. הורדתי את הבגדים ונכנסתי למים הקרים.
הסכמתי לעצמי להיות שם עם כל מה שעולה מהמפגש של המים הקרים עם הגוף הערום והחשוף. צחקתי ובכיתי מאושר. הודיתי לעצמי על האומץ לחיות. על האומץ שיש לי להיות מי שאני כפי שאני בכל רגע ורגע. הודיתי למים, לשמש, לאדמה, לרוח. להורים שלי שתמכו בי בזמן שאורחים התארחו אצלי בבית, למשפחה של אבא שלי יובל שלקחו אותה איתם לאפריקה ולדבר הזה שנקרא חיים בגוף.
יצאתי מהמים וחזרתי בצעדה לכיוון החושה שלי. בדרך פגשתי מכרה אהובה. מתוך המפגש נולד עוד מפגש וכך העברתי את כל היום בשיחות, נגינה וחברה.
בערב נפרדתי מהעובדים בחוף ונסעתי לרוקסי. שם הזמנתי לי שלושה לילות מראש בכדי להכיר ולבדוק את החוף בו אני מתכננת לקיים סופשבוע של יוגה, תנועה ומגע בסוף יוני.
שם כבר פגשתי את סיני מנקודת מבט אחרת. המורה ליוגה שבי הגיעה לבקר והייתה איתי שם גם כהכנה לפסטיבל בו לימדתי אחר-כך במצפה רמון.
חוויתי שם רגעים נדירים של שקט בתקופה עמוסה שכזו בסיני. 
חוויתי זריחות ושקיעות, מדיטציות, תרגולי יוגה, רגעים של בהייה בנוף, כתיבה, ציור, וקריאה של שעות בספר "קדשה".
הסתובבתי שם נדהמת מהנוף, מהשקט, מרחש הגלים והרוח. נדהמתי כמה מעניין וכיף יכול להיות לי לבד, רק אני וגופי ונהניתי כל-כך מהשתיקה.
ביום האחרון הרגשתי שוב צורך בחברה, אז יצאתי למסע רגלי בין הסלעים על שפת הים, לבקר חברים שהתארחו בחוף הסמוך. ואז שוב הבנתי מדוע אני כל כך אוהבת את השקט ואת הלבד שלי.
היה זה הערב האחרון שלי בסיני, ועדיין לא ידעתי כיצד אחזור מאילת למצפה רמון. התחלתי קצת לחשוש מכיוון שהיה זה ערב חג שני ולא הייתה כבר תחבורה ציבורית, אבל אז נזכרתי בסיפור עם הטלפון שנאבד לי ושחררתי מהלחץ.
בערב מאוחר, רגע לפני שהחשמל ברוקסי כבה והקליטה של האינטרנט נגמרה, מצאתי לי טרמפ באחת מקבוצות הפייסבוק. הזמנתי מונית לגבול לבוקר ונכנסתי למיטה עם הספר בלב וגוף נקיים, מוכנה לסדנאות שלי במצפה רמון ולסדנת סוף השבוע של סוף יוני.
הנסיעה למצפה רמון זימנה איתה מפגש עם בחורה מעניינת. השיחה בינינו זרמה ועשינו ביחד טיול לבקר כמה חיות בדרך. הגעתי למצפה רמון כשהגוף והלב שלי נקיים, מוכנה להעביר שלושה ימים של סדנאות ותנועה.
הגעתי רק עם תיק עם בגדים, כרית ושמיכה, מוכנה לשינה בחלל המשותף שניתן למנחי הפסטיבל, אך גם כאן חיכתה לי הפתעה. חברה מתוקה הזמינה אותי להתארח באוהל שלה, לישון איתה בלילה ולבלות זמן איכות ביחד. 
ואז היא חזרה אלי, התחושה הזו של הבטחון והשלווה בתוך היחד ולא רק בלבדות.
לא כזו שמבקשת להחזיק שליטה, או ידיעה, או הבטחה, רק כזו שמרגישה את הלב של האחר ויודעת בפנים שגם הלב של הצד השני נקי ופתוח.
התחושה הזו של האמונה באהבה ללא תנאי, אהבה לשם אהבה, הגיעה אלי שוב.
ואז הבנתי שהכל ממש שוב בשליטתי. שאני יכולה לבחור.
האם אני בוחרת להסתובב בעולם עם לב פתוח ולאפשר לדברים להתרחש בקצב שלהם, 
או שאני בוחרת לשלוט על רגשותיי, לאפסן אותם, להדחיק אותם ולבודד אותם.
את הדרך חזרה הביתה העברתי בנסיעה לבדי בשתיקה.
חוזרת לאט לאט לקצב של חיי היום יום שלי.
בוחרת כל יום מחדש 
קצת יותר להיפתח
קצת יותר להאמין
קצת יותר לשחרר
קצת יותר לעצור 
קצת יותר לחיות
ואתם?
תבחרו גם לבוא איתי למסע בסיני?​