אהבה בכנרת  ​

​"לא לפחד להתאהב שיישבר הלב לא לפחד בדרך לאבד"

 

מסתבר שכולנו פוחדים להתאהב, לאבד את עצמינו בדרך, לפתוח את הלב ולהפגע. להביע פגיעות ולהיות חשופים אל מול אחרים ואל מול עצמינו ובסופו של דבר להשאר לבד. כל-כך הרבה פעמים בחיי התאהבתי, איבדתי את עצמי בדרך והלב שלי נשבר שלאחרונה המקום הזה של להתאהב מקבל אצלי בחינה מחודשת וראיה חדשה. כבר הספקתי בחיי להתאהב ולהשתגע (על באמת, אבל זה כבר סיפור אחר). להתאהב, להתחתן ולהתגרש. להפסיק להאמין באהבה למשך כמה שנים ושוב להתאהב, לאבד את עצמי, להסתובב פגועה וכואבת במשך תקופה ארוכה לחפש מאיפה באתי ולחזור בסוף תמיד להתחלה.

 

לאחרונה הבנתי משהו חדש על התאהבות ועל אהבה, שלא רק המינד מבין, אלא גם הגוף מרגיש ומסוגל לחוש ולהכיל. ככל שאני מעניקה לעצמי יותר אהבה, ככל שאני יותר מבלה עם עצמי זמן איכות של נחת, שמחה ואהבה יש בי יותר אהבה לחלוק עם יותר אנשים בו זמנית בלי לפחד בדרך לאבד, בלי לפחד שזה יגמר ושאשאר לבד. וכשזה קורה אני יכולה למצוא בכל דבר עוד יופי. גם בכאב, בעצב ובקנאה ואז לרקוד עד שנופלת מעייפות או אהבה.

 

בסוף השבוע הקודם הנחתי ב- Cosmic Lovers בכנרת וגם ובפסטיבל היוגה  בגן-השלושה. זה אפשר לי לקום כל בוקר ולצאת אל החיים ולנסות הכול לפני שייגמר. לשלב בין כל האהבות הכי גדולות שלי המשתלבות בזרימה טבעית בחיי - יוגה, תנועה, מגע, מוזיקה, מודעות, מיניות, טבע, חברות ואהבה. התחלתי בביקור קצר אצל אהוב בדרך אל התכנסות הקוסמיק בכנרת שמילא אותי והטעין אותי בהמון אהבה. הגעתי להנחות בערב הראשון את סדנת "חזרה הביתה" אותה אני מנחה כבר פעם רביעית במסגרת ההתכנסויות השונות של "מסעות הלב".

 17 זוגות מתוקים אשר הגיעו יחד מהבית אל ההתכנסות התמסרו לשעתיים וחצי של חיבור דרך יוגה בזוגות, תקשורת ועיסוי תאילנדי. היה לי נעים ומענג לראות איך מגע אוהב פותח עוד ועוד את הלב. 

בבוקר יום חמישי השתתפתי בסדנה עמוקה ועוצמתית מאוד "הפצע המיני שלי". פתאום ראיתי אותם, את כל הפצעים שלי, את כל הכאבים שלי והחסמים שלי אשר מנעו בעבר ועדיין מונעים ממני לעיתים בהווה לחוות אהבה. הפצעים שגרמו לי לנתק בעבר המון קשרים עם אנשים שהיו מאוד קרובים אלי ואהובים. הסתכלתי עליהם מאחור, הסתכלתי להם בעיניים (באמת שהסתכלתי) וביקשתי מהם לזוז הצידה מהדרך ולעמוד מאחורי ולתמוך בי בדרך. הוצפתי ברגשות רבים והזכרתי לעצמי לרגע לעצור ולהודות על מה שיש ומאיפה שבאתי.  יצאתי עם תחושה שהלב פתוח יותר ומוכן לפגוש שוב את האהבה והסכמתי לעצמי ליצור שיחה מלב אל לב עם אהוב שכמעט ובחרתי להוציא מחיי. 

וככה עם התחושה הזו שהלב פתוח לקחתי את הגיטרה ואת מזרן היוגה ויצאתי לרגע מהבועה הקסומה של הכנרת ללמד בפסטיבל היוגה. היה חם. היה חם מאוד. היה רותח. ובכל זאת, הצוות של ההפקה הסאונד והבמה המרכזית קיבל אותי באהבה רבה ודאג שיהיה לי נעים ונוח ללמד גם בתנאי מזג האוויר הבלתי הגיוניים שהיו. על הבמה, בסדנה הפותחת את פסטיבל היוגה הבינלאומי שעסק השנה בפתיחת הלב חיפשתי מאיפה באתי וחזרתי להתחלה, למקום בו המסע שלי אל הלב התחיל לפני 7 שנים בניו-יורק. לימדתי סדנת Lotus Flow Yoga שנפתחה בשירת מנטרות, תרגול של תנוחות לפתיחת בית חזה ותרגול של מודרת הלוטוס. יצאתי מהסדנה מזיעה ומלאה בהודיה על הזכות ללמד בפסטיבל כלכך יפה, מושקע ומקצועי ועל ההזדמנות שנתנה לי להציג בפני קהל חדש את סגנון היוגה אותו אני מלמדת המדבר את שפת הלב דרך תנועה ומוזיקה. את הערב ביליתי בעיקר במי הסחנה או המקלחת והכרתי חברת לב חדשה מהולנד. אך כשהודיעו לי שהסדנה של יום שישי בצהריים התבטלה החלטתי לחזור אל הכנרת להמשיך במסעות הלב של עצמי.

 

במהלך היום חוויתי הרבה מפגשים נעימים ואינטימיים של צלילות אל נבכי הרגש של הלב והגוף. לקראת טקס הקקאו הרגשתי קריאה לתמוך בחברה ואחות לב אהובה במיוחד בבישול הקקאו ויחד בישלנו את הקקאו. הזנו אותו בהרבה אהבה, תבלינים מחממים ומקררים, שרנו לו ומלאנו אותו בכוונות לפתיחת הלב והסכמה לחיות במלוא העוצמה שלנו. להשאיר את הפצעים מאחורינו ולאפשר לאהבה להתגלות ולהראות.  כבר כמעט שלוש שנים שאני משתתפת בטקסי קקאו כמעט כל חודש, אבל כזה עוד לא חוויתי. היה זה הטקס הכי עוצמתי, מרגש, חשוף וטרנספורמטיבי שחוויתי עד כה. השילוב של שעת אחר הצהריים חמה ביותר כשהכנרת כולה פרוסה לפנינו, הירידה אל המים לאט לאט כשבט אחד. החשיפה, הריפוי של המים, הדמעות של הלב, העוצמה של האש, הריקוד והשירה יחד הובילו אותי להרגיש כי כולנו נושאים את אותם זיכרונות, פחדים וכאבים. ואם רק נכיר באלה שלנו, נסתכל להם בעיניים ונבקש מהם לתמוך בנו כל מה שישאר לנו לראות באחר זה אהבה. עמדתי שם רגע אחד, מלאה באהבה ובהודיה, מוקפת בחברים ובאהובים, יחפה וערומה על האדמה, מעלי השמיים, מלפני האש, המים והשמש השוקעת, וכל מה שרציתי באותו הרגע היה שיובל פתאום תופיע ואוכל לחבק אותה ולרקוד איתה. שתיהיה עדה לכל הטרנפורמציה הזו שאנחנו עוברים כמבוגרים בכדי שנוכל להיות הורים טובים של עצמינו והורים טובים יותר של ילדינו. למען עתיד טוב יותר לכל הילדים שנולדים עכשיו לתוך מציאות שונה מהמציאות אליה אנחנו נולדנו.

 

"מכל הרגעים בזמן למצוא אחד לאחוז בו להגיד שהגענו" - זה היה הרגע שם, בכנרת, שם הרגשתי שהגענו. ומאותו רגע אהבה רק זרמה עוד ועוד. בדרכים שונות, עם אנשים שונים. והרגשתי שיש בי עוד ועוד מקום לתת ולקבל. עוד מקום ללב להפתח ולהתאהב מחדש. בחיים, בעצמי, בחברים ובחברות שלי, בילדה שלי, בילדה שבי בלי לפחד בדרך לאבד.

 

 את המסע הביתה סיימתי בלב פתוח בו הסכמתי לעצמי להרדם בחיבוק של אהוב ולהרגיש איך כל העולם נרגע. הסכמתי לנשום את האהבה עמוק אלי פנימה ולדעת שתמיד אני אהיה שם בשבילה. שמחה וגאה להיות חלק מהשבט הרוטט אהבה מהעליונים אל התחתונים ובחזרה אל הלב הפועם והרוטט. אוהבת אתכם.

צילום: אריה דומינין