תובנות ליום כיפור

לפני ראש השנה לקחתי את עצמי שוב למסע, הפעם של 10 ימים.

דבר שקרה בזכות אבא של יובל אשר הגיע לארץ לביקור ובזכות אמא שלו וההורים שלי שהיו עם יובל בימים האחרים, ועל זה אני בהודיה ענקית.

יצאתי ביום חמישי שלפני ראש השנה לארבעה ימים בפסטיבל "פשוט" באשרם במדבר כשהפעם הגעתי בתפקיד של מלאכית. ואתם בטח תוהים מה זה אומר להיות מלאכית בפסטיבל בו עירום הוא הנושא, ומה הקשר למלאכים במקום בו הכל כביכול מותר.

הגעתי כחלק מצוות של אנשים שהביאו את ליבם ואת התשוקה שלהם לעזור לאנשים להרגיש בטוחים ומוגנים. במקום בו הגבולות כביכול נפרצים, הבגדים יורדים ואיתם הרבה מהעכבות אשר עוצרות בעדינו להתקדם, זה לפעמים יכול להיות מתעתע מה מותר ומה אסור.מהר מאוד גיליתי שאני לא באמת אמורה לעשות דבר כמלאכית, מלבד ללבוש את הכנפיים (הגשמיות) ולהיות בנוכחות ובפתיחות.

וכך קרה שאנשים הרגישו בנוח לפנות אלי ולשתף אותי בסודות הכי כמוסים שלהם, בכאבים שלהם ובכמיהות שלהם, ואני הודתי על הזכות פשוט להיות שם בהקשבה, בנוכחות ובנתינה. היו אלה ארבעה ימים מרתקים של הקשבה, הכלה, נתינה, קבלה ושמחה. חוויתי תחושת פשטות וקלילות שלא ניתנת לתיאור במילים. חוויתי עד כמה תקשורת פתוחה וכנה יכולה לרפא ולתמוך בהשלת המחסומים וההתניות שנתמעו בנו מילדות, ועד כמה משחרר זה פשוט לומר את האמת ולשמוע את האמת ולחלוק אהבה פשוטה וכנה עם כל מי שפתוח לכך. יצאתי מהפסטיבל מועצמת ומחוזקת להמשיך בדרכי והרגשתי צורך לבלות כמה ימים בצפון עם חברים.

 

היו אלה ימים של בדיקה והתכווננות מחדש לקראת השנה החדשה. השארתי את הכנפיים במדבר והגעתי פתוחה ובנוכחות למפגשים אותם חוויתי. במפגשים בצפון גיליתי בתוכי את המקום שרוצה מיד לברוח כשמשהו לא מרגיש טוב, את הדפוס הזה שלי לקום ולעזוב ולא לדבר על הדברים. אבל פתאום הצלחתי אחרת.במקום להסתגר בתוכי, להפנות את הגב או ללכת בחרתי לדבר, לשתף, לחלוק את המקומות הכי חשופים וכואבים שלי במקום לתת לכאבים מן העבר שצפו ועלו לשתק אותי. חוויתי אהבה שהדהדה ממני החוצה ואלי בחזרה וגם סוף סוף היה לי שוב אומץ לנגן ולשיר מול מעגל של אנשים פחות מוכרים.

 

מהמדבר אל הצפון הירוק ומשם אל המקום הכי נמוך בעולם יצאתי יום אחרי ראש השנה אל פסטיבל איסתה במצוקי דרגות. היתה זאת הפעם השניה שלי בפסטיבל והפעם הגעתי כמשתתפת לחוות, להתנסות, ללמוד ולהיות. מהרגע שהגעתי הרגשתי שהגעתי אל הלונה פארק של החיים. עברתי במשך ארבעה ימים את כל קשת הרגשות והתחושות שיכולתי לחוות.אהבה, אכזבה, פחד, קנאה, ייאוש, הצלחה, כשלון, תחושת מסכנות וקורבנות, אהבה עצמית, חיבור, ניתוק, קרבה, ריחוק, עצב ושמחה, כאב ועונג. חוויתי את עצמי במלוא עוצמתי וקיבלתי אישור מחדש לדרך בה אני צועדת כבר מספר שנים. קיבלתי חיזוק לכך שהדבר שהכי נכון עבורי הוא להקשיב לעצמי, לתחושות הגוף, לנשום עמוק ולהתבטא במילים ברורות.

גיליתי שהדרך הזו שבה בחרתי כבר לפני יותר מחמש שנים כשבחרתי להתגרש לא תמיד ניתנת לעיכול לסביבה שלי. גיליתי שכשאני נאמנה לעצמי לעיתים אנשים סביבי בוחרים להפגע, וכי זה לעולם לא יהיה בשליטתי. פגשתי נשמות יפות הצועדות איתי באותו המסע, נשמות אמיצות המוכנות לחיות את החיים בעוצמה וללא פחד להתמודד עם הכאב והצער עם האושר והעונג. סלחתי וביקשתי סליחה.

חיבקתי את הילדה הקטנה שבי שהיתה כלואה בארון כל השנים האלה ופחדה להראות את עצמה לעולם בכדי שאף אחד מסביבה לא יפגע. חיבקתי את האישה והאמא שאני היום ואת כל הנשים היפות והעוצמתיות שעוברות איתי כאן את המסע ואהבתי אותי ואותן במלוא העוצמה.

סלחתי וביקשתי סליחה מכל הגברים שבחיי אשר היו לי למראה לתחושת המסכנות והקורבנות שסחבתי איתי מילדות. אני חושבת שהיתה זו פעם ראשונה שבאמת התחברתי לאישה שבי ואל העוצמות של הטבע העוברות דרכי.

 

מבינה סוף סוף שמותר לי לזרוח ולא להתבייש באור שאני. מבינה שהרבה פעמים פגעתי וכנראה עוד אפגע באנשים מסביבי רק מעצם היותי נאמנה לעצמי ואני סולחת לעצמי על כך. מבקשת לעצמי לשנה החדשה להמשיך להתהלך עם כנפיים בלב פתוח ובנוכחות מלאה ולאפשר לכל מי שרוצה לחלוק איתי שיחה פתוחה וכנה, להרגיש בנוח לעשות זאת, ולאפשר לעצמי להמשיך לדייק את עצמי.

מודה לכלים הרבים שרחשתי במהלך חיי אשר מאפשרים לי להתבונן, להכיל ולכוון את עצמי ואת מי שנתקלה בדרכי ובוחר ללמוד ממני.

מודה לטבע העוצמתי התומך בי, לנשימה, לשקט, למוזיקה, לריקוד ולתנועת הגוף החופשית, למגע, למילים ולאהבה הזורמת מהיקום אלי ואל כל האנשים שמסביבי. מבקשת לעצמי לזכור כי כל מה שאנחנו הוא התגלמות של אהבה.

לזכור לסלוח לעצמי ולעשות שלום עם עצמי ומשם לזרוח החוצה.

 

"I Love You

I'm Sorry

Please forgive me

I thank you"