סאוצ'ה - נקיון פנימי וחיצוני, הטהרות

אחת מתוך 5 הניאמות - קודים מוסריים להתנהגות.

כבר המון זמן שלא ישבתי לבד עם הגיטרה לנגן. בדרך כלל היה בי איזשהו דחף פנימי שהוביל אותי לשלוף את הגיטרה מהכיסוי שלה ולחקור שירים חדשים ששמעתי ורציתי לדעת לנגן אותם.

 

כבר יותר משנה וחצי חלפו מאז שהיא חזרה לחיי, אחרי שעזבתי אותה בגיל 17.

בשנה וחצי האחרונות היא ליוותה אותי המון ברגעי משבר וכאב, עזרה לי לרפא פצעים כואבים ולשחרר מטענים רגשיים שהצטברו אצלי במשך שנים.

אולם בחודשים האחרונים כמעט ולא ניגנתי.צללתי פנימה אל תוך חקירה של כל הרבדים שבתוכי ופגשתי את עצמי ללא כיסויים, ללא שום "עזרים חיצוניים", ללא שום משככי כאבים. 

 

זה התבטא ועדיין מתבטא בהימנעות מכמעט כל דבר שמערפל ומסתיר ממני את הרגשות הכנים שלי, סוג של גמילה מכל דבר חיצוני שעוזר לי לברוח ואפילו לרגע מהמציאות.

וזה כאב, וזה עדיין כואב, להתמודד עם כל מה שיש וכל מה שאין.

אבל אחרי הכאב, מגיע הבכיואחרי הבכי מגיעה תחושת שחרור עמוקה שמובילה להוקרת תודה.

 

אז נכון שיש לי את תרגול היוגה, הנשימה והמדיטציה, אבל גם בהם אני משתדלת שלא לעשות שימוש יתר. לצרוך מהם במידה כזו שתאפשר לי חופש ולא תלות.

וכך אני מתנסה עם כל דבר שאולי פעם הרגיש לי כצורך שבלעדי צריכתו אני עלולה להשתגע.אני לא ממש יכולה להצביע על הרגע שזה קרה.

 

זה לגמרי תהליך שאני עוברת כבר תקופה ארוכה, של התמודדות עם האמת, קבלה ואהבה של האמת ואהבה של עצמי כפי שאני.

 

לא השתתפתי בשום סדנה, קורס או ריטריט בכדי להגיע לנקודה בה אני בוחרת לשתף את החוויות שלי היום. לא ערכתי עם עצמי שום אתגר של 20 או 30 יום של שינוי כלשהו.

זה שילוב של התנסויות, מפגשים, קריאה של ספר שאני ממש ממליצה שסיימתי לאחרונה "הורות כמעשה ניסים", הקשבה למעגלים של "סוראן" וחקירה של ה"עיצוב האנושי" ושל היותי פרוז'קטורית חוקרת ללא סמכות פנימית... (בטח נשמע כמו סינית להרבה מהאנשים...). ומתוך כל הידע שצברתי, התנסות פרקטית בחיים עצמם עם הסובבים אותי והקרובים אלי.

 

יש לי עוד דרך ללכת. 

המסע אף פעם לא מסתיים. ואולי היום אני צורכת הרבה פחות דברים ממכרים, מסיחים, ממסכים ויוצרי אשליה,אבל דבר אחד לא אוכל להפסיק לצרוך - #רקאהבה

תובנות